הדרשה השבועית

פרשת מסעי

הנחלה שברוח

הנחלה שברוח - הפטרת מסעי / הרב פרופ' חיים א. רכניצר

יהושע י"ט, 51– כ"א, 3

שמה של פרשת 'מסעי' הפרשה האחרונה בספר במדבר מעיד על תכנהּ – היא האחרונה העוסקת במסעות בני ישראל במדבר ופותחת במעין סיכום נקודות ציון המסע במדבר. הביטוי השגור "וייסעו מ... ויחנו ב..." חוזר כ 42 פעמים בפרשה. אך כגודל ההתלהבות לקראת הכניסה אל הארץ המובטחת כך גם עומק הדאגה. פרשת 'מסעי' (שלרוב צמודה לה פרשת 'מטות') היא הפרשה השנייה מבין שלוש פרשות הנקראות "תלתא דפורעותא" החלות בימי "בֵּין הַמְּצָרִים", שלשת השבועות בין היום בו הובקעה חומת ירושלים, תענית  שבעה עשר בתמוז, לצום תשעה באב בו חרב בית המקדש. בשלוש השבתות הללו נהוג על פי מסורות בני אשכנז, תימן וספרד לקרוא הפטרות העוסקות בעניין חורבן בית-המקדש וירושלים. האשכנזים והספרדים פותחים בתוכחתו של ירמיהו " שִׁמְעוּ דְבַר-ה', בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר ה', מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל--כִּי רָחֲקוּ, מֵעָלָי; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ..." (ירמיהו, ב, 4-5) והתימנים פותחים בדברי ישעיהו "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֺן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-ה', נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר... (ישעיהו, א, 2-4 ומסיימים בפסוק 20) " וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. "  אכן, חכמנו גזרו עלינו לקרוא את ספר במדבר לנוכח "המציאות", שלא לומר, האכזבה של אי-הגשמת חזון הגאולה ממצרים, לנוכח החיים הלא-ממומשים בארץ ישראל, בארץ הקודש, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, 12). למרות שקריאת הפרשה בתורה קודמת הרי כל באי בית הכנסת אמונים על סדר התפילה והמחזוריות שגורה וחרוטה על ליבם. בעל הקריאה קורא: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן." (במדבר ל"ג, 1) והקהל שומעים בליבם "כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי:  אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם." (ירמיהו ב', 13) וכן הלאה והלאה זועקים דברי ההפטרה אל תוך ניגון התורה. אנו נכנסים אל הארץ כשאותות החורבן כעננה על ראשנו.

על רקע זה בולטת ביתר שאת המסורת השונה של בני איטליה. יהודי איטליה קוראים הפטרות רגילות בשתי השבתות הראשונות ורק בשבת השלישית, 'שבת חזון' שלפני ט' באב, קוראים את הפטרת 'שבת חזון' כמנהג אשכנז וספרד מישעיהו (פרק א) המתארת את רמתו המוסרית והרוחנית הירודה של עם ישראל ערב חורבן בית ראשון. בשבת שלנו, פרשת 'מסעי' קוראים האיטלקים הפטרה מספר יהושע י"ט, 51– כ"א, 3, בה מוזכרת חלוקת ערי המקלט והקצאת ערי מגורים ללויים בין נחלות השבטים. כלומר, הפטרה שיש בה המשך ישיר לעניינים של הפרשה ללא כל רמז תוכחה או צל אסון מתקרב. נהפוך הוא, יש בהפטרה רוח חיובית של הסדרה חברתית, משפטית וחינוכית לחברה החדשה בארץ ישראל. לא נכנס כאן למיני השערות היסטוריות לסיבת ההבדלים בין קהילת איטליה לשאר קהילות ישראל אך די אם נזכיר כי יהדות איטליה היא אחת הקהילות העתיקות ביותר באירופה וראשיתה עוד בתקופת בית שני, כשבית-המקדש השני עמד על תילו. יתכן שתודעת גלות וחורבן חקוקה בה באופן מתון יותר משאר עדות ישראל.

יהיו הדברים כפי שיהיו, די לנו בקיומו של שינוי בין המסורות על מנת לעצור ולתהות על מושג הנחלה, הגלות והחורבן ולהביט, בימים אלו שבֵּין הַמְּצָרִים ולעשות בדק-בית, "בדק-נחלה". נשאל: מה אומרים חכמנו על מושג הַנַּחֲלָה ועל הקשר בינו לבין האדם ואלוהים שהרי כך אומר הנביא "וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל-אֶרֶץ, וְיִירַשׁ הַר-קָדְשִׁי" (ישעיהו נ"ז, 13), והבטיח יחזקאל "וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' ". (כ"ב, 16) על הפסוק מיחזקאל אומר המלבי"ם (מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, 1879-1809) בספרו מקרא קודש "אח"כ תנחול בעצמך, שנחלתך מאבותיך היה שהיית עַם קדוש וה' הוא נחלתך, שזה הנחלה תלוי בך בעצמך, תשוב אל הנחלה הזאת, ומפרש [הנביא] מהו הנחלה 'וידעת כי אני ה'' שתשוב לדעת את ה' שהוא נחלתך מימי קדם." כלומר, למרות שיש לנו זכות אבות, מעין סגולה או נִבחרוּת וה' כאילו מתנחל בלבנו מלידה, ונותן בתוכנו הכנה לאמונה, נדרשת מאתנו פעולה עצמית, יוזמה של כל אחד ואחד מכוח עצמו – "זה הנחלה תלוי בך בעצמך". ודוק, "הנחלה" איננה איזו קרקע אדמה של ארץ-ישראל, אלא ארץ רוחנית של ידיעת השם, אינטימיות של חיי אמונה, וברוח הרמב"ם אף נאמר חיי רוח אינטלקטואלים גבהים. אך מהיכן נשאב חיי רוחניות, מהו מקור החיות הזו? האם בדקדוקי המצוות? האם בגעגועים לעבודת הקורבנות בבית המקדש? או אולי בהקמת חברת מופת או בהתבוננות בפלאי הבריאה? בעת שכהונה והגשמת חיי רוח מתגלגלות לגעגועים לעבדות קורבנות ולחזיון עִוְועִים בפוליטיקה של כוחנית הרואה גִּבְהוֹת הָרִים כפסגות רוח נפש יהודי הוֹמִיָּה, אולי נֵיטִיב שְׂאֵת אם נעמיק חקר במושג הנחלה השמורה לעבדי ה'?! על "נחלה" אומר ישעיהו "כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'." (נ"ד, 17)  מפרש הרב שמואל בן יחזקאל לנדא "הנודע ביהודה" (1793-1713) "...דהיינו אף שְׁתִגְלֶה למקומות רחוקים אשר להם לשון לעצמם ותקום אתך למשפט לקבל את לשונם והלשון עצמו יבוא להלחם עמך שיהיה למודך ותפלתך בלשון המדינה ותשכח את לשון הקודש אשר הוא הקשר החזק ואמיץ להחזיקך בתורת ה', תרשיעי כי אף שתצטרך להשתמש בלשון המדינה אשר אתה בתוכה אעפ"כ תרשיעי שבעסק לימוד התורה ותפלה ישאר בידך הלשון הקדוש, כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה' כי הלשון הקדוש הוא נחלתך מאת ה' כי התורה ניתן לנו בלשון הזה והוא מדבק אותך שלא תשכח התורה מפיך ומפי זרעך עד עולם." (אהבת ציון, דרוש י"ב. הדגשה שלי). הנודע ביהודה מעביר את מהות "הנחלה" ממקום גיאוגרפי לאתר מנטאלי, אל השפה והשפה העברית דווקא. מכוון שאנחנו מדברים בלשון הקודש, בשפה העברית יש לה' נחלה בתוכנו. כלומר, הלשון היא מעין משטח נחיתה לכוחות האלוהיים. יש בה כוח מיסטי לחולל תרבות שעומדת כנגד הסביבה, שמציבה אלטרנטיבה לסביבה, למקובל, לקיים "ללשון המדינה". כלומר, היא מניפה את דובריה לחזון. להביט אל הנשגב. תורשה איננה בגזע ואיננה מובנת מאליה באיזו זכות אבות מולדת אלא דרך השפה שהיא החומר הגנטי של התרבות שנטועה בלימוד תורה במובן הרחב ביותר. על כך אומר מחבר ספר משלי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (י"ח, 21) והפסוק שעוקב אחריו אומר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵ-ה' ". ההולדה, הפריה והרבייה, איננה ברמה הפיזית גרידא אלה הפיזי הוא רק בחזקת מבוא אל התרבות שנטועה בשפה – "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד." (צפניה ג', 9) וזהו הר קדשי ובית מקדשי "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". (ישעיהו נ"ו, 7)                                          שבת שלום