הדרשה השבועית

שופטים

ציונות של תפוצה ואור

הרב פרופ' חיים א. רכניצר


ישעיהו נ"א, 12 – נ"ב 12

הימים שבין ט' באב יום חורבן הבית, לראש השנה הוא יום הדין, הם ימי התבוננות אישית-פנימית ולאומית.  מראשית קיומנו כעם ומכאן אף משורש קיומו של כל אדם מישראל כיחיד, מצבנו הקיומי הפרטי והלאומי-חברתי כרוכים זה בזה. בנוסח המסורתי של תפילת מוסף לשלושת הרגלים אנו אומרים "אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּוְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ". ואכן, את לשון הרבים יש לראות מנקודת מבט המשלבת באופן אורגני בין הזהות של היחיד לבין חיים הקהילתיים. ועוד, לשון הרבים איננה באה למסך על החטא האישי אלא דווקא להצביע על כך שהכלל הלאומי לעולם לא יאפיל על האחריות האישית. ההצהרה הזו, או טוב לומר בפירוש, ההכאה על חטא, באה להזכיר קבל עם ועולם שכל העניין הלאומי של עם ישראל נטוע ברעיון המוסרי. באנו לארץ הזאת על מנת לעשות ולהגשים את האידיאל של הטוב, לבנות חברת מופת ולחיות חיי מופת ברמה האישית והמדינית. זהו לב ליבה של זכותנו על הארץ, וזהו יסוד היסודות של ההבטחה האלוהית לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". (בראשית י"ב, 2-3). וכך מלמדנו לימים הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'." (ירמיהו ט', 22-23). אכן ברוח זו פותחת פרשת "שֹׁפטים" במצווה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ". (דברים ט"ז, 18) על פניו הדרישה היא שהשופטים הללו ישפטו "אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק". (שם) ונכון יהיה לטעון שעל פי רוח הפרשה "משפט צדק" הוא משפט על-פי אמות המוסר של השכל הישר ושל הצדק הטבעי שהרי התורה עצמה אומרת מיד בהמשך הדברים "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (שם, 19) ואין כאן דיבור על מצוות אלוהיות וניסיות. מכאן, הקמת הפוליטאה הישראלית בארץ ישראל משולה להקמת חברה אזרחית נורמלית בהיותה חברה המושתת על צדק באמות מידה אנושיות. זוהי הוראה לייסוד חברה ראויה מעצם כך שהיא חברה השואפת אל אידיאל של הטוב. 

אולם המסורת היהודית והנביאים בראשה איננה מסורת חילונית אלא היא שואבת את השראתה מן המימד האלוהי. בהתאם את ההפטרה לפרשה פותח ישעיהו בקריאה "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" ומכוון את פנינו אל האלהים כיעד ההתבוננות הראשון ועוד הוא קורא אל ירושלים "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי"!. (ישעיהו נ"א, 17) התעוררות זו איננה אלא אל ההכרה שמעבר לכל תהליכי ההיסטוריה הריאלית-ארצית עומד כוח אלוהי השופט את כל הארץ ודורש את זעקת היתום והאלמנה. (שמות כ"ב, 21) ולכן, נבואת הנחמה של ישעיהו בהפטרה זו היא תזכורת שהשיבה מהגלות איננה אך ורק תהליך של נורמליזציה של המצב הא-נורמלי, אלא עליה אל רמה רוחנית-חברתית גבהה יותר. שכן הנביא שב ומזכיר לעם "כִּי-כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם; וְלֹא בְכֶסֶף, תִּגָּאֵלוּ" (נ"ב, 3) כלומר עונש הגלות הושט עליכם לא רק בגלל עניינים ארציים וכן הגאולה תבוא לא רק בדרך פדיון ארצי אלא מוסרי כפי שמלמד רש"י על הפסוק "ולא בכסף – אלא בתשובה". בהמשך מזהיר אותנו ישעיהו שאל לה לדרך השיבה של העם אל ארצו להיעשות תוך פזיזות " כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּןכִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". (שם, נ"ב, 12) ויש לשאול: מהו אותו "חפזון" שיש להימנע ממנו? הפרשן מחבר שפת אמת, [הרב יהודה אריה ליב אלתר, 1847-1905] מלמד שבעוד גאולת יציאת מצרים הייתה חפוזה, שכן בוודאי לא היינו ראויים לה, הרי בגאולה שתבוא לאחר חורבן הבית עלינו לברור ולבדוק את כל טעמי הגאולה, את כל הסיבות שבגינם  אנחנו ראויים לגאולה ואז נוכל לומר באמת "בעבור זה הוצאנו כדי לקיים מצוותיו... כי הבורא ית' גאלנו שהי' גלוי וידוע לפניו ית' שעל ידי זה נזכה אחר כך לעבוד אותו באמת". (ויקרא, פסח, סימן תרמ"ב).

ישאלו אלו מביננו שאינם שומרי תרי"ג ומצוות אלא יהודים "חופשיים", מה לי ולשיח שדורש "לעובדו באמת"?! והתשובה נטועה בסוף השאלה, במילה "אמת", שהיא אף אחד משמותיו של אלהים. שכן, הקורא "בנביאי האמת והצדק", כלשון ברכת ההפטרה, לא יכול שלא לקבל על עצמו את עיקר הוראתם. כשקורא אלינו ישעיהו הנביא "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה'; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּםהַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶםכִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (נ"א, 1-2) די כי נזכור את זעקתו הראשונה של אברהם אל אלהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית, י"ח, 25) ומזעקה זו מתוח קו ישר אל הנביא ישעיהו באומרו "כֹּה אָמַר ה', שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָהכִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת". (ישעיהו, נ"ו, 1) ואמנם, כפי שפתחנו בדברנו, תקומת ישראל, היא שיבה מן הגלות והקמה מחדש של הישות היהודית-ישראלית. כלומר, חזון הגאולה קורם עור וגידים בהגשמת של חברה מדינית. ואין אנו, כעם וכאומה וכדת, מסתפקים בחיי רוח בלבד ובהטפה אידיאולוגית ובהוראה של דוֹגמה דתית לאוּמות העולם דוגמת הדתות הגדולות האוניברסליות כמו הנצרות. אלא, היהדות היא דת ועם כאחד, חזון לאומי וחזון רוחני אוניברסלי כאחד. ולכן, על הישות היהודית בארץ ישראל, על המדינה היהודית, על מדינת ישראל, להיות  "לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ." (שם, מ"ט, 6) "עד קצה הארץ" בא כאן במובן של העולם כולו. המשימה הלאומית חורגת מתחום הגבולות המדיניים, אלא אנו מצווים שיופץ האור הלאה. 

בימים אלו של התבוננות על הדינמיקה של חורבן וגאולה ניתן לראות זאת כתהליך נשימה ונשיפה התכנסות והתפשטות. ההליכה אל הגלות היא כמו נשיפה החוצה אל התפוצה והשיבה כמו שאיפה פנימה. ועתה, עם השאיפה נותרו בתפוצות קווי מתאר עורקים ונימים, נחלים ויובלים, אליהם הנשיפה של האומה יכולה לפעום שם - להזין ומהם היא אף להיזון. שכן, מהנביאים למדנו שחזון של השיבה והתשובה אינו אידיאל של "עם לבדד ישכון" אלא של פתיחה, הארה, חיי צדק ותיקון עולם. או אז יתקיימו דברי הנביא "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (שם, נ"ב, 8)

שבת שלום