הדרשה השבועית

וילך

תשובה ותפילה וצדקה - "שבת שובה"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' ... כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (הושע י"ד, 2-10).

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא ... תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה ז, 18-20).

 

הושע י"ד, 2-10, מיכה ז, 18-20

"בראש השנה יִכַתבון - וביום צום כיפור יֵחַתמון" – במילים אלה עוטף בעל פיוט "ונתנה תוקף" את הדרמה השמימית, שהמסורת מציירת לפנינו בהקשרם של הימים הנוראים. כל באי עולם עומדים לדין לפני האל בראש השנה, כך קבעה כבר המשנה במסכת ראש השנה א', ב. בעל הפיוט ממשיך רעיון זה ומתאר כיצד נפתחים  בימי-יִראה אלה הספרים. כיצד יתקע, על ידי אי-מי, בשופר גדול וקול דממה דקה נשמע ברחבי בית הדין של מעלה, כיצד נחפזים המלאכים למלאכתם אחוזי חיל ורעדה, כיצד נקבעים ונחתמים גורלו של כל יחיד, מהלך התפתחותה של כל ממלכה, עתידה של האנושות.

שני צדדים לאירוע קוסמי זה. בראש השנה מתייצב האל כמלך אל חי וקיים; ביום הכיפורים מופיע המלך כמוחל וסולח. בראש השנה נכונה מלכות האל על "כל הארץ" על אדני ההכרזה החגיגית שדְברוֹ "אמת וקיים לעד". ביום הכיפורים זוכה המלכות לקיומה בכוח הבִטחה שהוא "מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה", שהוא מוליך את האנושות החוטאת שוב ושוב אל המקום שממנו מתחיל המאמץ האנושי לעשות טוב ולבחור בטוב. 

כל עניינו של הציור הדרמטי ומלא-ההוד של דרמה שמימית זו, אינו אלא הקריאה לאדם לשוב ולבחור בטוב, לשוב ולמצוא בתוכו את עוצמת הרוח לחדֵש את חייו, לשוב ולנסות לממֵש את הצו העתיק להיות שותף לאל בבריאה, בתיקונה, בגאולתה. אנו תוקעים בשופר בראש השנה ובמוצאי יום הכיפורים כדי להנכיח בחיינו את השופר השמימי, שבעל הפיוט מדמה לראות בבית הדין של מעלה. אנחנו מוסיפים לתפילתנו את הייחול שניכתב ושנחתם לחיים ולשלום, לבריאות וליצירה, משום שאנו מאמינים שבכוח עמידתנו בימים אלה תיקבע הדרך שנלך בה כל השנה. אנחנו "כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים" משום שאנו יודעים שאנו מְצוּוים להתייצב במלוא אחריותנו ולממֵש את צלם האלוהים שניתן בנו. אנו מתוודים על חטאינו משום שאנו מאמינים, שלא בהם בלבד מתמצָה אנושיותנו, שאל להם לחסום בפני רוחנו את הנתיב אל הקדוּשה, אל הטוב והיפה הגלום בה, אל המִצווה המְצווָה על חיינו.

משום שיָדע כל זאת, לא עצר בעל "ונתנה תוקף" באמירה שביום הכיפורים נחתם גורלם של בני אדם ושל ממלכות לחיים ולמוות, לבריאות ולחולי, לשגשוג ולחורבן. כן, כל זה נקבע ונחתם, כל זה נגזר ביום קדוש זה, אולם כל זה עוד עשוי להשתנות. שהרי גם לאחר חתימת הדין עשויות "תשובה ותפילה וצדקה" להעביר את רוע הגזירה. הגזירה קיימת ועומדת אולם מעשֵי האדם עוד עשויים להיות חזקים ממנה. כל עוד נשמת חיים באפיו, יכול כל אחד לחדֵש את חייו, יש ביד כל אחת להתחיל מהתחלה ולברוא לה לב חדש ורוח חדשה. הגזירה קיימת ואולי היא אף גזירת האל, אולם כל עצמה של גזירה זו אינה אלא תקווה לשינוי, ייחול לביטול הרוע, אמונה באפשרות לשוב.

זהו אתגר האמונה העמוק של יום הכיפורים. קל יחסית להאמין באל הבורא, המתגלה, השופט אותנו על מעשינו. לא קשה לצום ולהתפלל לפניו. מחזור התפילה מסדר לנו את התפילות והפסוקים, המחוות והחוויות שילוו אותנו ביום הכיפורים. צריך רק לעשות את שעשינו לפני שנה, ומהלָך היום כבר יתרחש מעצמו. קשה הרבה יותר לאחוז באמת ובתמים באמונה שניתן לחדֵש ולהתחדֵש, שאנו מצוּוים לעשות תשובה ושאנו יכולים לשוב מתעיות דרכנו, שבידנו, בפינו ובלבבנו שכבר הכזיבו אותנו כל כך הרבה פעמים – לעשות את הדבר.

נראה שזו הסיבה בשֶלהּ נוטים רבים כל כך לפרש מילות מפתח אלו של בעל "ונתנה תוקף" -  תשובה, תפילה, צדקה – שלא כהלכתן ושלא כדרך שתפרה את חיינו. את התשובה הם מייחסים למי שפרשו מאורח חיים חילוני ודבקו בחרדיות או באורח חיים אורתודוכסי קרוב לה. כאילו בעולם הערכים ההומניסטי, החילוני, המציב את ריבונות האדם, היה טמון איזה חטא נורא שהמתחרד השתחרר ממנו ונעשה "בעל תשובה". כאילו צלם אלוהים הטבוע בנו יכול לצאת לאור-עולם רק מתוך דבקות באורח חיים סתגרני ומתבדל המתקשה לפתֵח סובלנות ופתיחות. בוודאי, יש לכבד את היוצאים ממחנה אחד ועוברים מתוך שכנוע ואמונה אל אחד המחנות האחרים. כאלה הם המתחרדים; כאלה הם הפורשים מעולמה של הדת ומאמצים השקפת עולם חילונית; כאלה המאמצים להם כיוון דתי אחר מזה שבו דבקו עד כה. אולם, מה לכך ולתשובה?

אתגר התשובה, אחר הוא. אתגר התשובה תובעני פי כמה מן המעבר האופנתי ממחנה אחד למשנהו, מאורח חיים המוכתב על ידי מסגרות מסוג זה באורח חיים המוכתב על ידי מסגרות מסוג אחר. אתגר התשובה כרוך ביכולת להכיר בכך שאנו חוטאים, שאנו מחטיאים את דרכנו, שפגמנו באור-הבריאה במעשי עוול, בהתנהגותנו עם זולתנו, באורח שבו רמסנו את צלם האל שבתוכנו. אתגר התשובה כרוך ביכולת להתבונן פנימה בעוז ולהכיר במה שעשינו, במה שלא העזנו לעשות, במה שחשבנו, חווינו והרגשנו. אבל בכך לא די. אתגר התשובה כרוך עוד יותר מאשר בהתבוננות פנימית זו, בעוז להאמין שניתן להשתחרר מן החטא, ניתן לבנות גם במקום שבו מונחות לרגלינו הריסות-חיינו, ניתן לברוא את עצמנו.

הרמן כהן, הפילוסוף הרפורמי הגדול שהעמידה יהדות גרמניה בדור הראשון של המאה העשרים, הבחין בכך שמכל נביאי ישראל, היה זה יחזקאל שידע את עוצמת האמונה בתשובה ובתחייה. הוא חווה את החורבן וחי בתודעת גלות מעמיקה, אי שם "על נהר כבר" שבבבל. הוא נאבק נגד הייאוש של עם שהתקשה להאמין שיש מחר. יחזקאל הנביא יצא חוצץ נגד תובנות יסוד של המסורת שמנחילה התורה, כאילו החטא ימשיך וירדוף את צאצאי החוטאים עוד דורות רבים. הוא ידע שהאחריות למעשינו היא שלנו בלבד. לא עומדת לנו לא זכות אבות ולא חובת אבות. אולם בכך, בתודעת האחריות האישית ובאמונה שלא על חטאי הורינו אנו נידונים, לא היה די. וכך אומר כהן, בספרו דת התבונה ממקורות היהדות, ירושלים: 1971, עמ' 230 הקורא באהבה וביראה את דברי יחזקאל:

"לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה’ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן" (יחזקאל יח, ל) ... כך נולד האדם החדש ... החטא אינו יכול להתוות  את דרך  החיים.  יש אפשרות לתשובה מדרך החטא.  האדם יכול  להיות  לאדם חדש ... אין אלוהים חפץ ברשע ובמותו; חפץ הוא בשובו מדרכו ומתוך כך בחייו, בחייו החדשים ... "הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה" (שם, לא). במשפט  זה התעלה יחזקאל על כל הנביאים שקדמו לו.  שהרי הללו התנבאו רק על הלב החדש והרוח החדשה שאלוהים עתיד ליתן כאשר הוא, לפי ירמיהו, יכרות ברית חדשה עם ישראל. ואילו יחזקאל אומר: "עשו לכם לב חדש ורוח חדשה".

זהו כוחה המהפכני של התשובה. זו האמונה הנתבעת מאתנו בכל ימות השנה ובמיוחד בימי התשובה. זו העוצמה שימים אלה יכולים להוליד בנו, אם רק נמצא בקרבנו את העוז לחיות אותם במלוא משמעותם ולהניח להם להשפיע באמת ובתמים על חיינו.

אלא שהתשובה אינה אלא רגל ראשונה מתוך שלוש הרגליים שבעל פיוט "ונתנה תוקף" מציב אל מול גזירת האל. שנייה לה היא התפילה. גם כאן עלינו להיזהר מפרשנות פשטנית, נוחה מדיי, המייחסת את כל עניינה של התפילה למילות הסידור והמחזור, להשתתפות בריטואל הציבורי והאישי של בית הכנסת. אכן, לסידור ולמחזור חשיבות רבה, לתפילות הציבור בכל ימות השנה ובימים הנוראים כוח מעצב חיוני. הם מעניקים לנו מסגרת ולשון. משום כך הכרחי לחדֵש אותם ולפתח אותם, כדרך שמבקשים לעשות סידור "העבודה שבלב" ומחזור "כוונת הלב" של היהדות המתקדמת בישראל. משום כך חשוב כל כך שנאזין גם למגוון קולותיהם של המעיינים בסידור, המחדשים אותו והמתמודדים עימו בזרמים אחרים, מתוך נימות נפש ורוח אחרות. ובכל זאת, תפילה אינה מילות הסידור והמחזור, גם כשאֵלה ראויות ורעננות, נטועות במסורת ודוברות את שהרוח יכולה להעפיל אליו. תפילה היא עמידה ייחודית של אדם המעז לייחל, של זו המעזה לפרוץ את גבולות האנושי ולהאמין באפשרות לדו-שיח עם מי שמעֵבר, עם מה שנעלה על כל המציאות העולמית. התפילה מציבה את המתפללת ואת המתפלל, את היחידים ואת העדה, לפני שאלות המשמעות הגדולות ביותר, הנועזות ביותר, הכמוסות ביותר. הסידור והמחזור של הזרמים והעדות השונים הם ניסיונות חלקיים ונאצלים לתת לכל זה ביטוי. מי שמהינה לתת נפשה בכפה ולהתפלל זקוקה מן הסתם למילים אלה, אולם היא יודעת שהתפילה מצויה מעֵבר להן; מי שמטפס על שלבי סולם-התפילה יודע שזה מונח על קרקעה של התפילה המנוסחת בסידור ובמחזור אולם ראשו מגיע אל שמי הדומיה שמעל לכל זה. אלה יודעים גם יודעים שזהו הערפל אשר שם – אולי – האלוהים, אשר שם צריך שיבקשו מענה לשאלות חייהם.

ואולם לא בתשובה לבדה ובוודאי לא בתפילה כשלעצמה טמון כוחנו לתקן עולם ולחדֵש את החיים. אכן, צריך שלעתים נתכנס אל תוככי עצמנו וננסה לעמוד עירומים לפני בוראנו. צריך שנעבור את המהלך הקשה והתובעני של התשובה במעגלי היחיד ובמעגלי היחד שלנו. ואולם, לכל אלה אין משמעות ואין תוקף אם לא נצא אל החברה, אל הכלכלה, אל התרבות ואל הפוליטיקה ונעשה מעשה. לא פחות מההתנכרות לצלם אלוהים הטמון בנפשנו, מסוכנת ההסתגרות בדלת אמות חווייתנו וההסתפקות באושר הרוחני שישפע עלינו כביכול, אם רק ניתן כל חילנו לרוחנו שלנו. יום הכיפורים מכנס אותנו אל בתי הכנסת כדי לצוות עלינו לצאת למחרתו של יום אל רחובה של עיר, לזעוק את זעקת הדלוֹת והנעשקים, לתבוע את צדקם של המקופחות והמודָרים, להיאבק נגד האלימות והשנאה, לעשות את שלאל-ידינו למען כינונה של חברה צודקת ואנושית, יוצרת ושוחרת שלום. אין אלה סיסמאות, למרות שמרבים כל כך להפריח אותן בראש חוצות. אלה אבני הבניין של חיינו. זו המִצווה שאנו מצוּוים בה. אלה הצדק והצדקה, האמת והשלום, העשויים להעביר את רוע הגזירה.

אמת, זה היה האתגר שעמד בפנינו גם בשנים שחלפו. נכון, אף בבוא הימים הנוראים הבאים נעמוד מולו. גם אז, כהיום, נדע, שעוד רחוקה הדרך מלהיענות לו במלואו ומלממֵש את שהוא מְצווֶה עלינו. אולם, באותה מידה עצמה, עלינו לדעת ולהאמין שאנו מצוּוים. עלינו לדעת ולהאמין שאנו יכולים. עלינו לדעת ולהאמין שאפשר ונגיע לימים הנוראים הבאים כשבאמתחתנו גם מעט הצלחות, מעט מעשים טובים, מעט קיומה של המצווה. אם אמנם נעז להאמין באפשרות זו, אם אכן נכריע לעשות אמונה זו לתשתית חיינו, אפשר גם אפשר שיתקיימו בנו דברי הנביא, השזורים בהפטרת שבת שובה: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז, יט).

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה