הדרשה השבועית

בראשית

לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת – הפטרת בראשית

הרבה נועה מזור

ישעיהו מ"ב 5-21

הפטרת בראשית, מספר ישעיהו, פותחת במילים "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ..." בריאת העולם של בראשית מתחברת אל הדברים שאותו אל בורא רוצה לומר כעת. ובתוך דברי השירה שלו, שלפעמים דורשים קריאה חוזרת על מנת לעמוד על כל דבריו ועל האפשרויות הטמונות בהם.

בתוך דבריו של ישעיהו אפשר למצוא את האמירה שהליכה אחרי אלוהים היא שתוביל אותנו אל הדרך הנכונה ואל התפקיד המוסרי-חברתי-אנושי הראוי לחיות בו. בקריאה אחרת לגמרי, אפשר לראות אלוהים שקצת נזקק לעם שילך אחריו, שיגיד שהוא הגדול מכולם והוא הצודק. אלוהים שצריך אותנו שנפרסם ונאהב אותו.

קצת כמו שאלת העץ שנופל ביער – האם אלוהים קיים אם אנחנו לא פועלות בשמו, ולא מזכירים מידי יום את גדולתו? ואיך נכון לעשות זאת? מהי הדרך שמפארת את שמו של אלוהים בעולם?

עבורי, היכולת לפקוח את העיניים, לפקוח עיניים ולראות – לראות באופן פיזי את העולם, ולראות גם באופן מטאפורי. לראות את היופי ואת הטוב. לראות את השמש שזרחה, ואת הגשם שירד בלילה. את האנשים והחיים. ולראות גם את המורכבות – הקושי, ההרס, הפגיעה. הטוב והרע מאלוהים הם, הטוב והרע הם שלנו. אפשר לפקוח עיניים בבוקר ולרצות לסגור אותן שוב. אפשר לפקוח עיניים ולראות רק חלק מהתמונה. אפשר לפקוח עיניים ולחפש לאן לצאת לפעולה. ויש ימים כאלה וימים כאלה. אבל אם אני זוכרת שהמעשה שלי בעולם גם מגדיל את אלוהים בעולם, אני יכולה לצאת אל העולם בעיניים פקוחות, בעיניים המוכנות לראות. לראות ולדעת, לראות ולעשות. לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל את מי שעשה אותו יפה להלל ומלא כל כך מלא יופי. (נתן זך)

שני פרקים אחרי ההפטרה שלנו, מזכיר ישעיהו שאלוהים ברא את העולם כדי שנשב בו – כדי שנחיה בו. חיים שהם אינם ישיבה בחושך – לא זה "הפולני" המחכה שיזכרו אותו, ולא זה שאינו מבין את העולם כמו במשל המערה של אפלטון. אלא מביט נכוחה בעולם. שנראה את הטוב המופלא, ואת כל הדרוש תיקון. שנוכל להתחיל עוד שנה, ונמשיך מבראשית.

שבת שלום