הדרשה השבועית

נח

כמה מילים על פרשת נח

לִילָה וסיד

לפני כמעט עשור, בסמינר סוף שבוע לסטודנטים לרבנות, אמר לנו ראש בית המדרש שלנו, הרב ארתור גרין:  לכל אדם, ולכל דור, יש פרשת השבוע "שלו", פרשה שרלוונטית במיוחד לחייו. אני חושש, הוסיף מורנו, שהפרשה של הדור שלכם תהיה פרשת נח.  

הרב גרין כיוון בדבריו לעניין התחממות כדור הארץ וההשפעה הקטלנית שיש לבני האדם על האקלים, שעלולים להביא לחורבן אקולוגי ואולי אפילו לקץ האנושות. ואכן, סיפור המבול בפרשתנו הוא סיפור על כמעט-חורבן, על רגע שבו הרוע האנושי מאיים להציף את הכל: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (בראשית ו, יא)  בתגובה לקלקול הגדול, הטבע מגיב בכוחות הרסניים, במבול: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. (ז, יא-יב)

אבל סיפור המבול הוא לא רק סיפור של עונש משמיים ושל חורבן, אלא גם סיפור של נתינת סיכוי, ותקווה להתחלה חדשה. כי נח, שאולי לא היה דמות מופת אבל בכל זאת היה די בסדר (שנאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו , כלומר: יחסית...) נבחר להיות החלוץ שייסד את החברה החדשה, שתהיה אולי טובה יותר. הוא מתבקש לבנות תיבה שתכיל נציגים מכל מיני החי הקיימים, מעין "בנק גנטי", כדי שאפשר יהיה, בשוך הסערה, להתחיל מחדש. יחד איתו יוצאים למסע המוזר גם בני משפחתו הקרובה: אשתו, שאין לה שם בסיפור המקראי (המדרש קורא לה נעמה), שלושת בניו – שם, חם ויפת – ונשותיהם. וכן, המון המון חיות. היה שם צפוף ורועש, מן הסתם. וזה גם נמשך הרבה זמן – למעלה משנה (כי אחרי ארבעים יממות של גשם, הגיעו חמישה חודשים של הצפות, וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם, ורק אז המים התחילו לרדת בהדרגה, וזה לקח עוד חודשים ארוכים).  איך נראו החיים בתיבה? כך מתואר במדרש תנחומא: "י"ב חודש שהיה נח בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן הבריות שעמו..." – נח היה עסוק בלי הרף בדאגה לגן החיות השט שלו: "אלא כל אחד ואחד מכל מין ומין האכיל מה שלמד. הגמל תבן, והחמור שעורים... יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום, ויש בשתיים, ויש בשלוש, ויש בשליש הלילה, ויש באמצעו, ויש בקרות הגבר... [עם קריאת התרנגול, בעלות השחר]". כאב ראש רציני! ואיך היה לכולם מקום?   בפרקי אבות (פרק ה, משנה ה) מספרים על מקום צפוף אחר, שהוא בית המקדש. וראו זה פלא, המוני העולים לרגל היו שם "עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים"!  גם בתיבת נח, איכשהו, הם הסתדרו. באופן נִסִּי כלשהו, כל היצורים החיים שהיו בתיבה, ובראשם המשפחה האנושית, שרדו. האם הם יצאו ממנה טובים יותר משהיו כשנכנסו?

כאשר נח מקבל את הוראות הבניה לתיבה (שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ( הוא מתבקש גם "צֺהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בראשית ו, ט"ז). מהו אותו צֺהַר? הפרשנים עמדו על הקרבה הלשונית בין "צהר" ל"צהרים", וגם ל"יצהר", שהוא שמן המשמש, בין השאר, למאור. ומכאן הסיקו כי צֺהַר הוא מין חלון שדרכו נכנס אור אל התיבה, ואולי גם אוויר. 

היו גם פרשנים שהתייחסו למילים "צֺהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" באופן סמלי ועמוק. הם מזכירים לנו את המשמעות הנוספת של המילה "תיבה", שהיא "מילה" (כמו "ראשי תיבות"). וכך למשל כתב רבי נחמן מברסלב:  צֺהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה כְּלוֹמַר שֶׁתְּדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת הַמְּאִירִים... – לתיבות שיוצאות מפינו, המילים, נדאג שייכנסו אור ואוויר. כך נבנה עולם חדש וטוב יותר. ואז אולי תתגשם לנו נבואת הנחמה של ישעיהו (בפרק נ"ד), שהיא ההפטרה של השבת הזאת: 

בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. כִּי-מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד עַל-הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר-בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'. 

והנביא מסיים ומזכיר שוב את הקשר בין הנס האלוהי למעשי האדם: בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי-לֹא תִירָאִי...  במעשינו הרעים אנחנו יכולים להחריב את העולם. במעשים של צדקה וחסד, נוכל לקיים אותו לאורך דורות. האחריות - עלינו.

שבת שלום,

לִילָה