הדרשה השבועית

פרשת וירא

אברהם ואלישע - הפטרת וירא

הרבה גליה סדן

מלכים ב', ד' 1-37

 וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים. וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל-הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל-אִמּוֹוַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל-אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹתוַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל-מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵאוַתִּקְרָא אֶל-אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָהוַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא-חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (מלכים ב', ד 18-23)

הקשר בין פרשה להפטרה ברור וידוע. חכמים לאורך הדורות הצמידו את ההפטרות לפרשות השונות כדי לקשר בין הקריאה בתורה לדברי הנביאים.

הפטרת פרשת וירא, מיוחדת בכך שככל שמעיינים בה יותר, כך מוצאים הקשרים נוספים בינה לבין הפרשה. תרגיל מעניין ומומלץ. ההפטרה מספר מלכים ב' פרק ד', פותחת בסיפור הנס שנעשה לאישה עניה שכל מה שהיה לה הוא אסוך שמן. האישה באה אל הנביא אלישע בבקשה שיעשה לה נס שיושיע אותה מנושיה. הפרק ממשיך בסיפור אחר, סיפור האישה הגדולה משונם, שבמרכזה של ההפטרה. לעומת האישה בסיפור הראשון, האישה הגדולה משונם איננה מבקשת מן הנביא דבר. להפך, היא מציעה לו אירוח קבוע בביתה כל אימת שיזדמן למקום, ואף יוזמת בנייה של חדר פרטי בביתה עבור הנביא.

כאמור, עניינים רבים מקשרים בין ההפטרה לפרשת השבוע, פרשת וירא.

כמו אברהם המארח את שלושת המלאכים, הנה גם האישה הגדולה משונם מארחת את הנביא. כמו אברהם, העומד לפני האלוהים, עומדת גם היא... – לפני הנביא. אך בניגוד לאברהם שאיננו פוצה פה כנגד האלוהים המצווה עליו להקריב את בנו, נלחמת האישה משונם בכל כוחה על חיי בנה. בליבו של הסיפור אנו קוראים על האישה המארחת את הנביא. כאות תודה הוא מאפשר לה לבקש משאלה, אולי עזרה באיזה עניין עם הרשויות. אבל היא איננה רוצה דבר. הנביא מתעקש, ומתייעץ עם נערו, גיחזי, העונה לו: "אבל בן אין לה ואישה זקן". הנה קשר נוסף לפרשת השבוע. 

הנביא קורה לה ומודיע לה כי "כעת חיה", בעוד שנה בדיוק, "את חובקת בן". אבל כאן העניינים מסתבכים, כי הילד שנולד וגדל חלה ומת. היא משכיבה את בנה המת על מיטתו של הנביא בביתה, רותמת אתון ויוצאת לדרך, אל הנביא. ובכאבה המר היא אומרת לו כאשר היא מגיעה אליו: "השאלתי בן מאת אדוני?!" ואיננה מרפה ממנו עד שהוא חוזר איתה לביתה ומחייה את הילד.

זוכרים את ההקבלות לפרשה?

אמרנו שהיא מארחת כמו אברהם. אמרנו שהביטוי "לעמוד לפני...." חוזר בשני המקומות. אבל אברהם מארח את מלאכי האלוהים. והוא עומד לפני ה'. והאישה? היא בשיג ושיח לא עם אלוהים, אלא עם הנביא היודע לעשות ניסים, נביא, שכוחו המופלא, כמו שאומרים, עלה לו לראש. הוא שחצן, אלישע. הוא שחצן לאורך כל הסיפורים הנוגעים לו כמעט. הוא שחצן כלפי העם וחצוף כלפי אליהו, שהיה מורו עד שעלה השמיימה. האישה איננה עומדת לפני האלוהים, אלא לפני הנביא, נביא החושב שהוא אלוהים! או קרוב לכך. ועל כן הוא מחליט שייתן לה בן. בן שהיא לא ביקשה לעצמה, כיוון שכנראה חיה בשלום עם חייה כפי שהם ושמחה בהם. אבל הוא ידע טוב ממנה מה היא צריכה, או כך לפחות חשב. וכאשר חלה הילד ומת, שלח בתחילה את נערו לבדוק אם ניתן לעשות משהו, ובחר שלא לקחת אחריות.

מה חשב לעצמו אלישע? מדוע בחר להתנשא על האישה הגדולה משונם, אישה מבוגרת ומנוסה, שכבר עברה לא מעט בחייה, אולי אף מבוגרת מן הנביא עצמו? מדוע חשב שהוא היודע מה נחוץ, ובכלל – שנחוץ לה דבר מה!? מדוע אנחנו מחליטים לעיתים כי אנחנו יודעים טוב יותר מן הסובבים אותנו מה טוב עבורם? באיזו רשות? באיזה חוסר ענווה... 

והנה, מלמד אותנו סיפור זה דבר-מה – שכאשר אנחנו מרשים לעצמנו לקבל החלטות במקום אנשים אחרים, או לאלצם לעשות את רצוננו, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מול השתלשלות עניינים עגומה, שכולה בגללנו, כילד הזה, בנה של האישה משונם, שמת...    ולנו אין כוחות פלאיים כמו לנביא, אנחנו לא נוכל להשיב את הגלגל אחורה...

אז הנה לנו הקשר נוסף בין ההפטרה לפרשה, העומדות זו מול זו כמראה: אברהם העומד מול האלוהים באומץ בעניין השמדת סדום ועמורה מחד גיסא, ואלישע המתנשא על האישה משונם מאידך גיסא, מלמדים אותנו על המתח בין אומץ ותעוזה הנובעים מערכים, לבין חוצפה והתנשאות שמקורם בגבהות-לב חסרת אחריות.       

שבת שלום!