הדרשה השבועית

פרשת חיי שרה

זה שיר פרידה – הפטרת חיי שרה

 הרבה נעמה דפני קלן

 

מלכים א', א' 1-31

פרשת חיי שרה עוסקת בפרידה ובמוות. ניפרד משרה אמנו וניפרד מאברהם אבינו. בפרשה, בין היתר, אברהם מבין כי מסע חייו מגיע לקיצו. אברהם חי חיים מלאים, ככתוב: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". (בראשית כד א). אך משימה חשובה אחת נותרה לאברהם לפני מותו: הוא מבקש למצוא אישה ראויה לבנו יצחק. אברהם מבקש מעבדו למצוא אישה שתוכל להוות בת לוויה נאמנה לבנו אחרי מותו.

ואכן  העבד, המכונה במדרש אליעזר, מוצא את רבקה, ויצחק זוכה באהבה ובנחמה לאחר מות אמו.

בהפטרה שלנו (מלכים א', א', 1-31) אנו פוגשים במלך דוד הזקן: "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו". כמו אברהם, גם מסע חייו של דוד מתקרב לסיומו. אך המלך דוד עסוק בקשייו ובכאביו  בקור החודר לעצמותיו, ואולי גם בבדידות של הזקנה.

ובינתיים- העולם בחוץ כמרקחה. מי יחליף את דוד כמלך? אדוניה מנסה להמליך את עצמו, אך בת שבע ונתן הנביא מתערבים וגורמים לדוד להכריז על שלמה כיורשו. אין לדעת כיצד היה מתגלגל הסיפור ללא מעורבותה של בת שבע. 

דומה כי דוד המלך אדיש לכל אשר יקרה לאחר מותו. קשייו הפיזיים מצמצמים את עולמו ואת חוויתו. אולי קשה לו להשלים עם כך שיבוא יום והוא לא יהיה יותר מלך ישראל. הוא  דוד המצביא, המשורר, שמזרעו יבוא המשיח  מתקשה להשלים עם קטנותו ואפסותו. אם כך שלא יהיה עוד.

אברהם ודוד מציגים דרכים שונות להפרד מהעולם. אברהם מודע למותו. הוא מנסה להקל על בנו, אתו היו לו יחסים סבוכים ומורכבים, וליצור עבורו את מערכת התמיכה והסיוע כדי שלא יוותר בודד ביתמותו. גם אם במהלך חייו לא ידע אברהם להיות איש משפחה למופת, הוא חש שעליו לדאוג לבנו גם לאחר לכתו. מותו המתקרב מרחיב את לבו והוא מבקש להעניק חסד ונחמה לקרוביו. 

דוד לעומתו, מתרכז בפחדיו ובכאבו האישי. ייתכן והוא אינו משלים עם מותו המתקרב, הוא אינו מעסיק עצמו בשאלת הכאב והגורל של בניו או של עמו. מותו המתקרב מצמצם את ליבו. 

המוות, כמו פרידה או כאב, יכולים להרחיב את הלב ויכולים להקטינו. כאבו של אדם יכול להיות מקור לנדיבות, לאמפתיה ולחמלה כלפי העולם. כאבו של אדם גם יכול להיות מקור להסתגרות פיזית ונפשית.

החיים שלנו רצופים בכאבים, באתגרים ובפרידות. חלקן דרמטיות וחלקן קטנות ויומיומיות. הלוואי ונלמד מאברהם אבינו לתת לאתגרי החיים לפתוח את לבנו. כמו שכתב המשורר טוביה ריבנר: 

"ראיתי הרבה, ראיתי מעט. עכשיו

לשלוח יד אל הקרוב, המבורך. האור

מנמיך עיני בשקט רב, רוחות באים בחשאי

שטים על אדמה חרושה רגלי אדם חולפות חרישיות

בכאב אוהב. אל תסרב. אל נא תסגור אותי

בתוך ליבי. אני שולח יד".