הדרשה השבועית

פרשת וישב

"רק אתכם ידעתי?"

 הרב פרופ' יהוידע עמיר

 כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִםהַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁיוְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם.             עמוס ב, 6-8

רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם.                                                           עמוס ג, 2

עמוס עומד במקדש בבית אל, זה שלפני דורות רבים בנה המלך ירבעם והציב בו עגל זהב. איננו יודעים האם נמשכת בו עבודת העגלים, המידמה לעבודת אלוהי ישראל, בורא השמים והארץ. מכל מקום, לא זה מוקד שליחותו של הנביא, לא על כך הוא מתריע. לנגד עיניו שחיתותה של ממלכת ישראל. בראש מעייניו העוול החברתי, הדיכוי, הפער הנורא בין 'פרות הבשן' המדושנות לבין העניים חסרי הכול, שאין להם מושיע. הוא מתריע על שלטון שהשחית את דרכו, ומתבונן באדישות בפשעיהם של בני השכבות המשתפות פעולה עמו. עמוס יודע שסופה של ממלכה מעין זו יהיה רע ומר. אם לא יחול מהפך, אם לא יבוא מעשה תשובה גדול, קיצה של חברת העוול קרוב, קרוב מאוד. "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ" (ה, 2). 

אבל הוא יודע גם יודע, שקטן מאוד הסיכוי שיקשיבו לקולו הניחר, שהמסר ייקלט, שאזהרתו תעשה פירות ותמנע את האסון. לב בני החברה נאטם. הם בוטחים בצדקתם, עיוורים לעוולות שהם מחוללים, אוחזים בידיעה הכוזבת שהאל עמם ודרכיהם רצויות. הרי הם זרע העם הנבחר. הרי האל אוהב אותם. הרי כוהני הממסד הדתי משתפים פעולה עם השלטון, מטמטמים את לב העם, מבטיחים לו שאורגיית היצרים והפולחן שהוא נתון בה היא-היא עבודת האל הראויה. הם מאיימים על נביאים שכמותו " חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (ז, 12). ולכן, כשהוא מתייצב במקדש בית אל אין הוא פותח בדברי תוכחה לישראל. בראש נאומו הוא מטיח באוזני תושבי ממלכת ישראל דברים חוצבי להבות על פשעי העמים והממלכות האחרות "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ ...עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ ...עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ", ומשם לפשעי אדום, עמון ומואב; ואז, באותו סגנון ממש, הוא מטיח בממלכת יהודה, הממלכה הדרומית שישראל נמצאת עמה ביחסי איבה-אחווה מתמידים, את עוונות עזיבת חוקי ה'. עכשיו, כשכבר זכה להקשבת הקהל, כשכבר הוטמע בעזרת דוגמאות קלות לעיכול אלה הרעיון שיש ויש קשר בין איכותן של חברות אנושיות לבין זכות קיומן ויכולת קיומן, כשכבר בוטא במלוא העוז הרעיון שהאל פוקד על עמים ועל ממלכות את עוונותיהם, הוא יכול להטיח בפני שומעיו את דבריו הקשים על ממלכתו שלו-שלהם, על החברה שהוא וקהלו נושאים באחריות לגורלה ולחייה. עכשיו ייקשה עליהם לאטום את אוזניהם ולבם, להניח לתעמולת הכזב הלאומנית הדתית השוטפת אותם מכל עבר למנוע מהם לשמוע את זעקת האמת הנשלחת אליהם.

אולם, נראה שלפריסה הרחבה של התמונה, למבט הנשלח אל עמים וממלכות לפני שהוא מתמקד ביהודה ובישראל, יש לא רק תפקיד רטורי, אלא גם תפקיד רעיוני מובהק. מאבקו של עמוס יכול להצליח רק אם העם ישתחרר ממקסם השווא של הרעיון שרק הוא עמו של האל; שהברית בינו לבין האל הופכת את קיומו ואת ההיסטוריה שלו לייחודית ובלתי ניתנת להשוואה; שרק עליו משגיח האל ורק אותו הוא יודע. בנאום אחר של עמוס, המופיע בהמשך ספרו, הוא יאמר במישרין: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (ט, 7). סיפור יציאת מצרים יקר אמנם לבני ישראל, וצריך שהוא יעניק כוח לעם לעצב לאורו דרכי צדק ויושר לפני אלוהיהם. אולם אין הוא מציב את העם בעמדה ייחודית, שאין לה אח ורע. בני ישראל נדדו ממצרים ממש כשם שהפלישתים הגיעו מארצות הים והארמים מארצות הסהר הפורה. 

מאבקו של עמוס אינו רק נגד תפיסות הבל מסוכנות השוררות בחברה שבה הוא חי, מעוותות את דרכיה ומסכנות את עצם קיומה. הוא נערך, באומץ ומתוך יושרה ואמונה, בתבנית היסוד שמנחיל הסיפור המקראי מראשיתו ועד לימינו אלה. זהו מאבק קשה וכואב. עמוס קורא לנו להיפרד מיסוד שהיה נראה לבני דורות רבים כתשתית הקיום היהודי. הוא עושה זאת משום שהוא יודע שרק כך תהיה לבני דורו, ולנו, תקומה; רק כך נוכל להתייצב ביושר מול אלוהינו. הוא יודע שמאבק זה אינו חד פעמי ואין לצפות בו להצלחות מיידיות. אשר על כן הוא מעז לגעת בעצב החשוף עצמו, להתמודד עם שורשו של רעיון הבחירה הנעוץ בקרקע סיפורו של אברהם. ברגע בקיעתו, ברגע שבו פונה האל אל האיש, שאין אנו יודעים עליו דבר לבד מזאת שנדד עם בני משפחתו מאור כשדים לחרן ולא הגיע אל יעדן המתוכנן בכנען, ומצווה עליו לצאת לדרך חייו החדשה והמהפכנית, הוא מבטיח לו "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" 

( בראשית יב, 3). זה הרגע שבו עוצבו יחסי הברית בין האל לבין משפחות האב הקדמון. זה הרגע המשמש בסיס לתורת הבחירה, שעמוס רואה כמעוותת ומנוונת. על כן הוא חוזר לביטוי זה ממש ומטיח בעם "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". ביקשתי ללמדכם שההיסטוריה אינה סובבת רק סביבכם, שהאל פוקד עוונות על כל חברה ועל כל עם, שייחודה של ההיסטוריה שלכם הוא סובייקטיבי בלבד, אבל אני יודע גם יודע שאתם נושאים עמכם את אמונת השווא שרק אתכם ידעתי, שייחודכם בין משפחות האדמה מבדיל ומבחין את ההיסטוריה שלכם מזו של כל משפחה אחרת. אני יודע שאת רעיון הברכה שקיומכם יביא לכל המשפחות האדמה המרתם ברעיון השווא שרק בכם מביטות עיני האל. לא תוכלו לשמוע באמת ובתמים את דבר האמת ש"כבני כושיים אתם לי". אם כך הוא, לפחות לא תוכלו לחמוק מההבנה שאפקוד עליכם את כל עוונותיכם, שאתם חשופים להשגחת האל השופט את קיומכם.

ושמא חובה עלינו לקרוא את דברי עמוס כך: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה?"; עם סימן שאלה בסוף המשפט!!! ניחא, אם בכך אתם מאמינים, האמינו גם בכך שאפקוד גם אפקוד עליכם את עוונותיכם, שאבוא עמכם במשפט; שרק אם תיטיבו דרכיכם אפשר יהיה שאכן יבואו ימים טובים "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָהוְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל ... וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם" (ט, 13-15). 

שבת שלום