הדרשה השבועית

פרשת ויחי

גדול האלים כקטן שבחבורה - כוח במסורת ישראל

הרב פרופ' חיים א. רכניצר

 

"מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות, טו 11) כך שר משה לאלוהי ישראל לאחר חצית הים בֶּחָרָבָהוהטבעת כל רכב פרעה ופרשיו בים. ועוד, התורה שבה ומזכירה לנו "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה. ... כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא..." (דברים, י 15-17), אך מהי אותה הגבורה הגדולה והתפארת של גדול האלים הזה? לוּ היה התנ"ך כולו עוסק במלחמותיו עם אלים אחרים או במשחקיו בכוחות הטבע לא היה נדרש משורר תהילים להזכירנו כי "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהילים יט, 2), אף אלהים לא היה נאלץ להטריח עצמו אל איוב ולהזכירנו "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו" (איוב, לח, 4-5). לא, דווקא אלוהי-עולם זה בחר, או שמא נבחר, לקשור את קורותיו בפינה גיאוגרפית די נידחת ועם קורות משפחהלא גדולה במיוחד, לא רבת פעלים במיוחד, אך ודאי רבת סכסוכיםפנימיים, והפך לשותף בעלילותיה, מתערב, מעניש וגומל. 

המיתוס הלוריאני (האר"י - יצחק בן שלמה לוריא 1572-1534)מלמד שעל מנת שהאֵל האין-סופי יוכל לברוא משהו מתוך כבודו הטוטאלי,או בלשונו של האר"י, מתוך "אור אין-סוף הפשוט" הממלא את כל החלל האפשרי, היה על האֵל לפַנות תחילה מקום שאל תוכו יוכל להנכיח את אורו הראשון. לכן, הפעולה הראשונה של בריאה מחייבת ִמצום",התכנסות האֵל פנימה, פינוי חלל שאל תוכו יכול האל להאציל, לברוא "יש" כלשהו (ראו האר"י, עץ חיים (ר. חיים ויטל) ירושלים תרפ"ז, ענף א' 17). נראה אם כן שבהשאלה, "האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון..." (תפילתעמידה), "צִמצם" את גדולתו ונכנס אל ההיסטוריה האנושית דווקא דרך התקשרות עם קורות משפחה קטנה (בני ישראל) וכפי שנראה, באמצעותמהלך שעומד בסתירה למקובל בכל הנוגע למנהגי ההורשה והירושה המשפחתיים והשבטיים. צִמצום בבכורה שאינה בכורה ממש – מישמעאלליצחק; צִמצום הכוח למצב של אִי-כֹח – מעשׂו הציד ואיש השדה ליעקב יושב האהלים, מציב סגולה שאיננה שגורה - מי באלים ה' ומי באנשיםישראל?! וכאן אנחנו באים אל קורות אבינו יעקב וברכתו לבני יוסף – אפרים ומנשה ולהפטרת "ויחי", היא צוואת המלך דוד אל בנו "הקטן",שלמה. 

הנה, קרבה שעתו של יעקב למות והוא מבקש את יוסף להביא לפניו את בניו ולברכם. יוסף מעמיד לימינו את בכורו מנשה ולשמאלו את אפרים הקטן ממנו, אך יעקב מתעקש להצליב את ידיו ולברך את ברכת הבכורות דווקא לבן הצעיר, לאפרים (בראשית, מח 10-22). כך, מנהגי ההורשה הלא שגורה ממשיכים. והם מגיעים עד דוד הקטן בבני ישי וממנו אל שלמה, הצעיר בבני דוד, בנה של בת-שבע, אותו העדיף דוד על פני אדוניה אחיו הגדול ממנו. הנה שוב ממשיכה לה הנטייה "הלא-נורמאלית" שבשלב זה עלינו כבר להכיר ולומר שהיא-היא הנורמלית להיסטוריה ולתיאולוגיה הישראלית-יהודית. אחרי הכל על שלמה המלך נאמר "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע – כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א, ה' 5). יהיה זה שלמה שיתנשא לדרגת "החכם מכל אדם", ובו רואה המסורת את מחבר המגילות קהלת ושיר השירים, ואת ספר משלי והוא שזכה לבנות את בית המקדש.

תהליך ההורשה אל הקטן ואל מי שנראה "החלש" שבחבורה דורש עיון, בעיקר בבואנו לבדוק בהקשר למשכנו של האל בקרב בני האדם ועם-ישראל את המעבר מדוד לשלמה. כדי לרדת אל משמעות הצמצום הזה נשלב בין פשט המקרא למסורת המיסטית-קבלית, למחול הצבעים, הדימויים והדמויות שהיא מציבה לפנינו. בראשית מלכותו, דוד בקש לבנותבית מקדש לאלהים ונענה על ידי נתן הנביא "הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי..." (שמואל ב, ז' 5). נמסר לו ששלמה יבנה את בית המקדש וכן שכסאו "יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (שם, 16). מני אז, לנוכח החורבן והגלות,משאת הלב המשיחית של עם ישראל תלויה בבית-דוד.

נתבונן במציאות זו דרך עיני הפרשנות הקבלית, שלפיה דוד מייצג את ספירת "מלכות" המכונה גם "שכינה". "מלכות", הספירה העשירית, מזוהה עם הכוחות הנקביים. היא "האם האלוהית", ולה תכונות כפולות של הנהגה. מצד אחד הנהגתה היא הנהגה של רחמים. מצד שני, בכוחה לבטא את כוחות הדין וההענשה. מכל מקום, כשאנו מתבוננים בשאלת הכוח והעוצמה, חשוב הוא שזרע ההנהגה של "מלך מלכי המלכים"(הקב"ה) נבחר להיות מתווך באמצעות כוחות נשיים.

נמשיך ונפתח מערכת סמלים קבלית זו אל היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. המסע יוביל אותנו שוב לדמויות מלכים אלה, דוד ושלמה, אך בדרך אחרת. ראינו כבר שדוד מזוהה עם ספירת מלכות, עם השכינה הנשית. עכשיו נוסיף לכך את זיהויו בזוהר עם התורה שבעל פה. ולעומת זאת, התורה שבכתב מזוהה עם הזכר האלוהי. אבל זכר זה, הטקסט של התורה שבכתב, תלוי כל כולו בכוח נשי, בבני האדם, בשפתי החכמים ממש, בקריאת התורה בידי בני האדם. ועוד צעד בשזירת סמלים זו. חכמת התורה שבעל-פה, כלומר פירוש התורה שבכתב והפיכתה להנהגה של ממש, נקראת בזוהר גם "חכמת שלמה" (זהר, ח"א, קמא, ע"א-ע"ב, וראו ישעיהו תשבי, משנת הזהר, חלק ב, "תורה" עמ'שעב-שעד,). יתירה מזאת, היחס בין החכמים, עם ישראל, וכנסת-ישראל לבין הקב"ה נמשל בשיר-השירים, שוב, על ידי "שלמה", ליחס האהובה אל דודה. וכך גם פירשו חכמינו בעקבות ספר משלי, המיוחס לשלמה, את אהבת הלימוד, הפלפול והחידוש בתורה לארוטיקה בין האישה (בדמות התלמיד חכם, הנמשל לאהובה) לקב"ה (הנמשל לגבר, לאוהב). 

מחול סמלים מרהיב זה מבקש ללמד אותנו דבר מה עמוק על התורה ולימודה, על התאווה וההתגברות עליה, על הגבורה האמיתית, על נשיות וגבריות. כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (1900-1823)

ניצוח התאווה הוא הגבורה האמיתית בכבישת היצר וניצוח הרציחהעל ידי החסד... שהתורה במידת החסד גם לה יש תאווה ... וכןהמשילה שלמה המלך עליו השלום לאשה (משלי ל"א, י) וזהו התאווה אמיתית של עולם האמת ועל ידי התאווה נדחית רציחה וזהו ניצוח על ידי ההיפוך וההתנגדות

(קומץ המנחה, ב' אות עט, הדגשה שלי)

בלימוד התורה יש תאווה, יש פתוס גדול. בחיים הדתיים יש מאבק בין תאוות ההשתלטות והכיבוש, לכיבוש היצר, לניצחון תאוות החסד על התאווה האלימה. "הכובש את יצרו" הוא מי שהחסד מנצח אצלה ואצלו את כל מה שמבטאת המילה הנוראה 'רציחה'.  שלמה המלך, בנו של דוד משול לאישה כשם שדוד היה משול לספירת מלכות. כוחה של תורה בדחיית הרציחה, בשותפות האנושית בצמצום הכוח, בכינון סדר חיים המסוסס על תאוות האמת. זה כוחו הגדול של אלוהים, כך יהיה "נאדר בקודש".   

בימים אלו של התגברות הקשיחות והכוחניות ראוי לשוב ולקרוא את תולדות הגינאולוגיה הישראלית שממנה נשקפת תפיסה תיאולוגית שמאתגרת את מושגי הכוח שהיו רווחים במזרח הקדום כמו גם את אלוהנושבים במזרח התיכון של ימינו.

שבת שלום.