הדרשה השבועית

פרשת בא

הפטרת פרשת בא

הרבה סטייסי בלנק


ירמיהו מ"ו 13-28

החיים היום חלוקים בין שני מצבי תודעה. מצד אחד, אנחנו מסתובבים כל אחד בבועה שלו בין הבית, העבודה, בית הספר, ומקומות קנייה ובילוי. מוקד הדאגה שלנו הוא תפקוד והצלחת המשפחה, השכונה, והקהילה שלנו. מהצד השני, אנחנו מחוברים לכל העולם דרך רשתות תקשורת. אירוע במדינה אחת יכולה להשפיע על כל העולם כולו. אדם אחד יכול להשפיע על כל העולם כשהוא מעלה משהו לאינטרנט מהמחשב שלו. מהיום למחר אוכל לקנות כרטיס טיסה ולהגיע לכל מקום.

בהפטרת השבוע, הנביא ירמיה מחלק את הדבריו בין המצב העולמי לבין הגורל הפרטיקולרי של עם ישראל. בדבריו הוא פותח סדרת חזונות לאומות העולם בנבואה על כיבוש מצרים על ידי בבל. סיום החזון הוא בדברי עידוד לעם ישראל.

חז"ל בחרו בהפטרה לפרשת בא הקטע הזה כי ירמיה מספר על כיבוש הבבלים את ארץ מצרים, שפותח (ירמיה מו, 13), "...לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם." חזון המכה הקשה מתחבר לפרשת "בא" שמספרת על מכות מצרים שה' שולח כדי שפרעה ישחרר את בני ישראל מעבדות.  מכת בבל את מצריים כביכול משלימה את המכות שמקדימות את יציאת בני ישראל. פרשת בא מפארת את כוח ה' ומדגישה את העליונות של אלוהי ישראל על פרעה ועל אלי מצרים.  

בסוף ההפטרה ירמיה פונה לעם ישראל שנראה כמו שחקן קטן בכל הסיפור – ישראל היא ארץ המעבר בין בבל לבין מצרים. הוא רוצה להרגיע את העם, (ירמיה מו, 27-28), "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ". אומנם עם ישראל יסבול מכיבוש בבל את מצרים אבל לבסוף ה' ייגאל את העם.  אכן כך היה: בבל  כבשה גם את ירושלים, המעמד העליון בבני יהודה יצאו לגלוּת. המגולים אכן חזרו לירושלים 70 שנה לאחר מכן בנו את ירושלים, את ארץ יהודה ואת בית מקדש השני וחייו בריבונות מצומצמת תחת שלטון פרס.

על פניו, עם יהודה נקלע למאבקים גאו-פוליטיים שלא היו קשור להם בכלל., הם נדרשו להתמודד עם צבא בבל שהיה בדרכו לרמוס את מצרים. אנשי התקופה חששו שזה סופה של ירושלים ותחילת היעלמותו של עם ישראל מדפי ההיסטוריה. אבל אנחנו יודעים שלאחר גלות בבל, עם היהודי חזר לירושלים וגם לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים, נשמרה הזהות היהודית לעוד אלפי דורות. ואחרי 2000 שנה של קיום עם בלי ארץ זכינו להקים מדינת ישראל.

איך שרדנו? אני חושבת שחלק מהתשובה טמונה בחזון של ירמיה לעם ישראל בסוף ההפטרה, "וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד." הזוהר (פרשת תרומה קעד:א) מפרש את הביטוי "וְשָׁב יָעֲקֹב" לומר, "הָיִקָרָא בשם אָחֵר, שכתוב (בראשית לה:י), 'לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךְ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל.'" הזוהר מזכיר את השינוי שיעקב עבר כדי להפוך מיעקב לישראל, שהוא הפך מאב משפחה לאב האומה. המסר הוא שכל סכסוך דורש הסתגלות למצב חדש וקשה. מי שיכול לעבור שינוי יש לו סיכוי גדול יותר לשרוד ולהצליח. 

לא ניסו להקים את מדינת ישראל בשנת 1948 על בסיס המודל התנכ"י. לא מתמודדים עם אנטי-שמיות הגוברת בעולם כיום כפי שהתמודדו איתה היהודים לפני מאתיים שנה. אדם ועם המסוגלים לשלב בין מסורת לחדשנות במינון הנכון הם אלה שימשיכו את דרכם בעולם.

המשך הפסוק "וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" הוא ההבטחה שבעתיד יחיה עם ישראל בשלום ובשלווה בלי פחד. מאז המאה ה-15 רבנים חותמים על פסקי דינם עם הציטוט הזה לבטא את תקוותם שפסק דינם יוביל להשגת שלום, שלווה וביטחון לכל אחד ואחת.  בעיני, על כל רב/ה וכל מנהיג/ה לשים את הפסוק הזה לנגד עיניו/ה כשהוא פועל.  עלינו לשאול, האם החוקים, פסקי הדין וההכרזות שלי מקדמים שלום לכל איש, אישה, ילד וילדה באחריותי? האם מעשַי מביאים שקט לנפשם? היום אנחנו גם פועלים במודעות גבוהה יותר לשלום כל הבריות כולל בעלי חיים ואיכות הסביבה. 

הנחמה הקטנה הזאת יכולה להיות הבסיס למנוע את השיעבוד ואת הכיבוש של העתיד. השאיפה לכוח מערפלת את עיני האדם. מי יתן שעם ישראל יזכה להגשים את חזון ירמיה הנביא,

...אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד.

שבת שלום