הדרשה השבועית

פרשת בשלח

הנהגה רוחנית לימינו

הרבה גילה קן

 

שופטים ה', 1-31 (ספרדים וע"מ), ד', 4  ה', 31 (אשכנז)

פעם נסעתי לירושלים עם כמה עמיתים ובדרך דיברנו. מפה לשם עלתה שאלת תפקידנו כרבנים, היום, בתנועה הרפורמית בארץ. אמרתי משהו על המקום שלנו כהנהגה רוחנית, אחת העמיתות שלי הסתייגה ואמרה שהביטוי "הנהגה רוחנית" קצת גדול ויכול להיות שאינו מתאים כהגדרת תפקיד. אינני זוכרת את המשך השיחה, אבל הרגע ההוא נחרט אצלי בזיכרון והולך איתי מאז, ואני חוזרת ושואלת את עצמי - האם אנחנו (רבנים, מובילי קהילה, פעילים, כל אחת ואחד מאתנו) - האם אנחנו מהווים חלופה להנהגה הרוחנית היום בעם?

פרשת השבוע שלנו היא פרשת  "בשלח" העוסקת ביציאת מצרים ואחד השיאים שלה מצוי בשירת הים. בהפטרה אנו קוראים בספר שופטים פרקים ד' ו-ה' את סיפורם של דבורה וברק, ובמרכזה שירת דבורה. 

אחד הרגעים שוברי הלב בסיפור הוא כאשר ברק פונה אל הנביאה " וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ בָּרָ֔ק אִם־תֵּלְכִ֥י עִמִּ֖י וְהָלָ֑כְתִּי וְאִם־לֹ֥א תֵלְכִ֛י עִמִּ֖י לֹ֥א אֵלֵֽךְ׃  וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ אֶ֚פֶס כִּי֩ לֹ֨א תִֽהְיֶ֜ה תִּֽפְאַרְתְּךָ֗ עַל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה הוֹלֵ֔ךְ כִּ֣י בְֽיַד־אִשָּׁ֔ה יִמְכֹּ֥ר ה' אֶת־סִֽיסְרָ֑א וַתָּ֧קָם דְּבוֹרָ֛ה וַתֵּ֥לֶך עִם־בָּרָ֖ק קֶֽדְשָׁה"  (שופטים ד' 8-9) 

מה מנבאת דבורה לברק? על פניו היא מספרת לו שבזה הרגע איבד את תהילתו כגיבור מלחמה, מכיוון שפנה אליה, האישה, ללוות אותו בדרכו. 

חוקרת המקרא ריאנון גרייביל (Graybill) מציעה שהגוף עצמו של הנביא/ה הוא חלק מהותי מהנבואה עצמה. כלומר, הקושי של משה לדבר, הציווי על ישעיהו ללכת עירום במשך שלוש שנים (ישעיהו כ') והייתי מוסיפה גם את הריקודים והצרעת של מרים בתור דוגמא - כל אלה הם חלק ממעשה הנבואה. 

אם כן השאלה היא לא רק מה אמרה דבורה לברק אלא גם מה אמר ה"גוף הנבואי" שלה בעת שאמרה את זה. 

מסתבר שה"גוף הנבואי" של דבורה, דווקא בהתגלמותה בגוף נשי, לועג לברק ורומז לנו על סופו של הסיפור. 

השיחה בין דבורה וברק מזכירה לנו דין ודברים בין ברוריה התנאית ורבי יוסי הגלילי. רבי יוסי פגש את ברוריה על אם הדרך ושאל אותה "באיזו דרך נלך ללוד?" ותשובתה? "לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד". (בבלי עירובין נ"ג ע"ב)

אפשר לקרוא את תשובתה כהפנמה של דיכוי, אבל אפשר לקרוא את זה גם כסטירה מילולית לפניו של החכם ולתרבותו החז"לית, שבאותה התקופה עסקה בהשתקת קולות נשיים. 

דבורה פועלת באחד מספרי התנ"ך האלימים ביותר, ויותר מכך, אחד הספרים המכילים אלימות מינית ומגדרית בוטה במיוחד. ספר שופטים כמעט ואינו מכיל חוש הומור או רגעים של חמלה או רכות. סיפורי המלחמה קשים וגרפיים והדיבור האנושי הוא בוטה, כמו אמו המייבבתשל סיסרא שמפנטזת כיצד "... יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר…" (שופטים ה' 30), ובוודאי שהרחם כאן הוא גופן הנאנס של שבויות מלחמה. 

החברה הישראלית בספר שופטים שבויה בלולאה אינסופית של אכזריות וגסות רוח, הייתי משתמשת במושג "התבהמות" אילו הייתי רוצה להעליב בהמות, ואף קבוצה אינה ניצלת מהנפילה הזאת. ניתן לקרוא את הספר כולו כסדרה של פנטזיות נקמה שמובלות על - ידי קבוצות שוליים חברתיות: נזיר, בן של זונה, בעלה (הרוצח) של נאנסת, נשים. אם היינו חושבים לרגע שהגאולה תגיע דרך נקמה, שהכעס המפעפע בתוך אותן קבוצות הוא שיוציא אותנו מאזור האסון הקרוי ספר שופטים, הרי שאנו מתבדים פעם אחר פעם. 

דבורה הנביאה והשופטת ושותפתה לסיפור יעל, שתיהן מגלמות דמויות קיצון בדיוניות כמעט בתוך סיפור המסגרת של הספר. אלוהים שולח נבואה דרמטית מאוד בדמותה של דבורה בכך שהוא אומר לנו - 

ראו בני ישראל! הנה אנכי שולח לכם את דבורה הנביאה. שהיא אם בישראל, שופטת תחת התומר וגיבורת מלחמה. אבל כל עוד לא תשנו את הסיפור מן היסוד, כל עוד תמשיכו לפעול באותן דרכים שתמיד פעלתם - אין שום יתרון בנשיותה ואימהותה של המנהיגה שלכם. אתם תנצחו בקרב ותשעבדו את כנען ותשקוט הארץ ארבעים שנה. אבל דבר לא ישתנה. (ניסוח שלי - ג.ק)

אם כן, מה ניקח אתנו לשבת מתוך הסיפור הזה? בימים שבהן הארץ שלנו אינה שוקטת וגם לא ארצות אחרות. איזו דרך רוחנית ניתן ללמוד מסיפורם של דבורה, יעל, ברק וסיסרא?

אחד הדברים שאנחנו צריכים לבחון באופן רציני, בתור תנועה דתית ורוחנית, היא איזו הנהגה רוחנית חדשה אנחנו מציעים לחברה שלנו. מה באופן שבו אנחנו פועלות ופועלים מביא אתו תשובה עמוקה ורצינית לשאלות קשות שהעולם שואל אותנו. בארץ שבה המלחמה אינה שוקטת לעולם, בעולם שנמצא בתהליך של התדרדרות לתהו ובהו חברתי ואקולוגי - מה אנחנו מציעים שהוא שונה באופן מהותי מכל מה שהצענו עד כה, ולא עבד?