הדרשה השבועית

פרשת יתרו

בתוך עם טמא שפתיים

 הרב פרופ' יהוידע עמיר

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל ... וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. ישעיהו ו, 1,4

 וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:  

                                                                                                              שם, 8

ישעיהו ו', 1-13 (כמנהג ספרדים ועדות מזרח)

חזון הכתרתו של ישעיהו לנביא הוא מהחזיונות הנבואיים רבי-העוצמה והמרהיבים שבתנ"ך; הרבה יותר מהסנה הבוער של משה, או מ"הסיר הנפוח" שיראה אחריו ירמיהו (ירמיהו א, יג). משתווה לו נועזותו רק חזון המרכבה של יחזקאל. אבל תגובתו הראשונה של ישעיהו בן אמוץ נראית במבט ראשון דומה מאוד לזו של נביאים רבים כל כך. לא התפעמות והתייצבות, אלא רתיעה וחשש גדול.  'אוי לי כי נדמיתי', הוא קורא. מה נורא הוא שראיתי בדמיוני ובחזוני מראה נאדר כל כך. אינני ראוי לו, אני "טמא שפתיים". ישעיהו מגיב ממש כמשה, שברהיטות מופלאה דחה את השליחות האלוהית וטען "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, 10); ממש כירמיהו הנבעת, שלא ידע אלא לומר "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי:" (ירמיהו א, 6). הרתיעה מכובד השליחות ומעוצמת המפגש עם האל היא אכן ממאפייניהם המוכרים של נביאי ישראל. יש בה כדי לבטא את העובדה שלא במנהיגים פוליטיים תאבי כוח מדובר, אלא במי שדרך חייהם הוליכה אותם, לרוב בבלי דעת, אל הצומת שבה הם נבחרים ומצוּוים לבחור. בתגובה ראשונית זו אין ישעיהו שונה מרעיו הנביאים. 

אלא, שלנימוק אישי ומקובל זה הוא מוסיף עוד נימוק ייחודי, שלא שמענו כמותו בפי אף אחד מהנביאים האחרים. לא רק הוא 'טמא שפתיים', גם עמו. הוא יושב בקרב חברה שהשיח שלה נשחת ועוּות, שהמלים הנישאות בה שוב אין בהן אמת ואין בהן טהרה, שלשונה טומאה. כיצד ניתן יהיה לדבר דבר אמת אל חברה זו? כיצד יעז מי שיודע עצמו כנקרא-לשליחות לבטא בשפתיו את שליחותו, את אמתו? האם אפשר בכלל שיצאו מפיו דברי אמת? האם אפשר שתישמענה באוזני החברה הנשחתת מלים טהורות? המדרש (למשל שיר השירים רבה, א) מתקשה עם אמירה זו. האם ישעיהו רשאי להלעיז כך על עמו? ניחא שאמר שהוא טמא שפתיים, אבל אמירתו על כלל ישראל, האם גם היא לגיטימית? האם אין עליו להגן על עמו? 

סוגיית "יחסי הציבור" אל מול הדין האלוהי היא חשובה, ורב משמעה בסוגיית אחריותו של הנביא כלפי האל, מזה, והעם, מזה. אך חשובה ממנה לאין ערוך השאלה המהותית: מי שהמלים הן-הן כלי נשקו העיקרי במאבק על אמת וצדק – נביא, מנהיגה רוחנית, מורה דרך, משוררת, מה יוכל לעשות ולומר בחברה שלשונה ושיחהּ שובשו עד תום, שה"פייק ניוז", סירוס המחשבה והכזב השתלטו עליה? האם אפשריות עדיין נבואה, הנהגה, בעת שבה הדיבור והמחשבה נשחתו? 

נפתח בשאלה כללית יותר. ידועה המחלוקת הפרשנית בדבר משמעותו של האמור על נח, היינו ש"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). יש הרואים בביטוי "לדורותיו" סייג, ויש – שבח יתר. בתלמוד הבבלי (סנהדרין קח ע"א) מתווכחים בשאלה זו שני ראשי האמוראים הארץ ישראליים בני הדור הראשון. רבי יוחנן מפרש שרק בדור חוטא ומושחת כדורו ניכר נוח כצדיק תמים. אילו חי בחברה אחרת (למשל, בדורו של אברהם) הייתה התנהלותו נתפסת כנורמטיבית ורגילה, לא כיוצאת דופן לטובה. לעומתו, ריש לקיש סובר, שאדרבא, אפילו בדור חוטא ומושחת, בחברת עוול ורצח, הצליח נוח לחיות חיי צדק. אפילו דורו והקשריהם הממשיים של חייו בחברה לא פגמו בתומתו. בדור כדורו של אברהם הייתה צדקתו מאירה פי כמה וכמה. מבין השניים, דומה שריש לקיש הוא המיטיב לחוש בדופקה של ההתמודדות האנושית עם השחתת החברה, עם מציאות של עיוות, עושק, עוול ואדישות לרשע. קשה לאין ערוך לעצב דרכי צדק ויושר, אמת ואחריות, בחברה המכחישה אותם ובזה להם, מאשר בחברה הנוטה לאשרם ולשאת אותם על נס. ערך יתר יש לעמידה, ותהא זו אף עמידה חלקית, באתגר זה. ממנה נוצקות אבני הבניין של אנושיות, של חיי אדם לאמתם. היא העושה את האדם שותפו של הבורא בתיקון עולם.

ביטוי עמוק לרעיון זה מצוי במדרש התלמודי החוזר לעלילת פרשתנו, ומדמה את משה העולה למרום כדי לקבל תורה. בבואו לפני האל, הוא נתקל במלאכים, סמלה של השלמות המלאה והמוחלטת.  אלה תוהים בפני האל, למה זה זכאי דווקא "ילוד אישה" לקבל אוצר זה. מדוע לא תישאר תורה בשמים, במחיצתם שלהם. עתה עלינו, הקוראים, להפעיל את מלוא דמיוננו, ולתאר ברוחנו את משה המבוהל אך נחוש, אוחז ברגלי כיסא הכבוד כדי לאזור כוח ולהתעמת עם מלאכי מרום. אנו עוקבים אחריו בחוצבו מפסוקי התורה עצמה נימוק אחרי נימוק:

אמר [משה] לפניו [לפני האל]: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה [מה כתוב בה]? "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". 

אמר להן [משה או שמא האל, למלאכים]: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? 

  • שוב מה כתיב בה? "לא יהיה לך אלהים אחרים"
  • בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? 
  • שוב מה כתיב בה? "זכור את יום השבת לקדשו".
  • כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? ....
  • שוב מה כתיב בה? "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב"
  • קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? (שבת פח ע"ב – פט ע"א),

שלב אחרי שלב מוכיח משה שהתורה מגיעה לנו, בני האדם. זאת, דווקא משום שאיננו מושלמים, משום שחיינו אינם פטורים משעבוד וממאבק לחירות; מעמל וממאמץ רוחני לשבות, לנוח ולקדש את הזמן; מקנאה ויצר הרע ומהעמידה נוכח הציווי שלא להניח להם לעצב את חיינו. המלאכים פטורים מכל אלה. הם מושלמים. הם אינם זקוקים לתורה ולכן גם אינם זכאים לקבלה. שלמותם ושלמות דרכיהם מובנת מאליה, חסרת ערך מכונן. ואילו כשבני אדם נאבקים למען האמת והטוב, הצדק והאחריות, וכשהם מצליחים, ולו חלקית, לכונן אותם – יש לכך משמעות נוקבת, יש בכך כדי לעשותם ראויים לתורת האל. ואמנם, המלאכים משתכנעים – סוף סוף הם הרי סמלה של השלמות – ולא רק שהם מודים שראוי הוא האדם לתורה, אלא ש"מיד כל אחד ואחד נעשה לו [למשה] אוהב, ומסר לו דבר"; לימד אותו דבר מה.  

נוח היה גדול אפוא מאברהם, משום שהצליח להיות צדיק תמים אפילו בדורותיו. האדם גדול מהמלאכים, משום שהוא מתמודד יום-יום ודור-דור עם מגבלותיו וחסרונותיו. היושב בתוך "עם טמא שפתיים" נקרא, דווקא הוא, לומר את דברו. אולם בכך אין כדי לענות על השאלה האם נבואתו אפשרית, האם בעת הזו אפשר שדברו יישמע, יובן, לא יסולף, יפעל פעולה כל שהיא.

למרבה הזוועה, לשאלה זו לא תיתכן תשובה חתוכה. אפשר בהחלט שהדבר לא יישמע. אפשר שייבלע בשטף תעמולת-הסרק, דברי הרהב הריקים, הסלחנות להשחתת המידות, פוליטיקת הזהויות ושיבוש האמת השולטים בכיפה. אבל בכך אין כדי לפטור מחובת ההינבאות, האמירה, נשיאת הקול. שהרי אפשר גם שזעיר פה זעיר שם יישמעו הדברים, יגיעו בטוהרתם לאוזניים ולבבות. גם אם ייקשה עליו להשמיעו ברבים; גם ישוב ייצא מהקלפי אד רעיל של חוסר החלטה וחוסר החלטיות, שכמוהו כאישור השוחד, כהסכמה לשחיתות, כהרכנת ראש בפני הגזענות והאלימות; גם אז, הוא – והיא – מצוּוים להישמע ולהשמיע. הוא והיא ראויים לחזון, ובלבד שיידעו, ממש כנביא הקדמון, להתעשת ולהתגבר על הרתיעה הראשונה, על הנטייה לסרב ולחמוק מהחובה, ולומר בקול גדול ובלא היסוס: "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו ו, 8).   

שבת שלום