הדרשה השבועית

פרשת כי תשא

ימים קשים – פורים ואחריו

הרב מורי לי-דר 
(קהילת בית השיטה ומועצה אזורית גלבוע)


נס פורים שאירע ליהודים בשושן הבירה באמצע חודש אדר, בא ללמד אותנו לקח חשוב: גם כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר גדול, חשוב לזכור שיש תקווה והצלה. הרע יכול בסופו של דבר להתהפך ולהפוך לטוב.

נכון - לא תמיד הדברים ברורים לנו, ולא פעם נדמה שהרע רק הולך ומתגבר, אך ממקום מושבנו הקטן על כדור הארץ אין לנו באמת את היכולת להבין את מורכבותם של תהליכים ומטרתם.

אמת - יש דברים שאין להם תקנה. רעידת אדמה היא רעידת אדמה, מוות הוא מוות, כאב הוא כאב. שום אמירה על תקווה, פרופורציה או יד נעלמה שאולי מכוונת את הדברים לא יצליחו לנחם. 

אך יש דברים  חשוכים בעולמנו, שאם נביט בהם בתשומת לב גדולה, נגלה בתוכם כיסים קטנים של אור, ניצוצות של חסד. הזדמנויות לגאולה.

לפני מספר ימים סיפר לי חבר שעובד בסין דבר מופלא: 

לראשונה מזה שנים, ניתן לראות בערים הגדולות של  סין את השמיים. וחשוב אולי יותר - לראשונה מזה שנים, אפשר לנשום בערים הגדולות של סין מעט אוויר נקי.

זה כמובן לא ממעיט מהקושי, הסבל, האימה, והמוות שפקדו את המדינה. אך עדיין, חייבים להודות, שיש מידה מסוימת של צדק פואטי בעובדה שאורגניזם ביולוגי זעיר ובלתי נראה לעין הבלתי מזויינת, הצליח להוריד את הענק הסיני, וכעת גם את העולם כולו,  לברכיים. ישנה מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שהווירוס התוקף את מערכת הנשימה הוא זה שמאפשר כרגע, ולו לרגע אחד, לנשום.

בין דיווח לדיווח על חולים נוספים, עוד טיסות מבוטלות, עוד אנשים הנכנסים לבידוד, אני חושב על הילד הסיני בבייג'ינג שיכול בלילה להביט לפתע לשמיים ולגלות שהם זרועים בכוכבים. 

אני חושב על הקשר הישיר שהיה לנו עם הטבע שפעם הקיף אותנו ומילא אותנו בצניעות, תחושת שותפות, ובעיקר הציף אותנו בתחושת יראה ופליאה מהעולם סביבנו. 

אני חושב על הנתק הנורא שיצרנו בינינו לבין הטבע, על כתר המלוכה שחבשנו לראשנו מבלי לתת דין וחשבון על מעשינו, ואני תוהה עם פור הקורונה שהוטל עלינו לא יכול להפוך להיות מקור השראה לשיתוף פעולה עולמי לתיקון. אולי דווקא המכה שנחתה עלינו יכולה בסופו של דבר להיות הזרז שיעיר אותנו מתרדמת השפע המדומה שבה שקענו.

אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה. עד לא מזמן אמירה על משק כנפי הפרפר בסין הגורם לסערת שלגים בקנדה נשמעה כמו מליצה תיאורטית. כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה. 

את האמת הפשוטה הזאת יכולנו לפגוש בפרשת השבוע שעבר,  פרשת תצווה, המתארת בפרטי פרטים את חושן המשפט שלבש הכהן על חזהו. החושן הורכב מ- 12 אבנים יקרות כנגד  12 השבטים, אותם נשא הכהן על עצמו בכל עת. אך,  במקרה או שלא במקרה, הספרה 12 מייצגת לא רק את המערך השבטי לאומי של בני ישראל, אלא גם את מערך הזמנים האוניברסלי המגולם ב 12 חודשי השנה. או במילים אחרות - הכהן הגדול נשא על עצמו לא רק את האחריות הרוחנית על בני ישראל, אלא גם, בעקיפין, את האחריות על הסדר הרוחני של העולם כולו.

נראה שהימים שבאו עלינו - לרעה או לטובה - באו ללמד אותנו משהו בהלכות אותה האחריות הקוראת לנו לצאת מעולמנו השבטי והצר - אל העולם כולו. נראה שהתקופה הזאת באה להוציא אותנו מתפיסת העולם ההיסטורית שלנו, העסוקה באינטרסים הצרים והמיידיים של העם והשבט, אל צרכי הזמן  של האנושות כולה.

והלוואי שנלמד את הלקח, ובחודש אדר, כאז כן עתה, יתהפך הרע הזה ויהפוך לטוב גדול.

שבת שלום ובריאות לכולנו