הדרשה השבועית

פרשת ויקרא

על עצים ואבנים

הרבה אילה שעשוע-מירון

 

ישעיהו מג, 21  מד, 23

עד שקראתי את ההפטרה לפרשת ויקרא מישעיהו, לא שמתי לב לכך שהעצים, עצי המערכה שסודרו על המזבח ועל גביהם הונח הקורבן, העצים הללו היו חלק בלתי נפרד מעבודת הקורבנות. יחד עם בעל החיים השחוט, המופשט מעורו והמנותח לאיבריו, מוקרבים בעבודת הקודש גם העצים – העצים שבוערים ונשרפים עד תום, כאשר הדשן המורחק מן המזבח מכיל גם את אפרם:

"וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל-הָאֵשׁ. וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת-הָרֹאשׁ וְאֶת-הַפָּדֶר עַל-הָעֵצִיםאֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ." (ויקרא א' 7-8) – ללמדנו שהעצים הם חלק בלתי נפרד מעבודת הקורבנות.

לכן מעט תמוה שמכל מלאכת הקרבת הקורבנות שמזכיר ישעיהו בהפטרה לפרשת ויקרא (סוף פרק מג' עד כמעט סוף מד'), הוא בוחר לכלות את זעמו דווקא על עצי היער (כמיוחס לקב"ה במדרש איכה רבה ד': ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים). תוך כדי כך מדגיש ישעיהו ביתר שאת את מגוון השימושים והתועלת שמביא העץ לבני האדם, בחימום והסקה, בישול ואפיה, בנייה וחיזוק מבנים, כולל תיאור מפורט של מלאכתו וכליו של חרש העץ (הנגר של היום):  "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת... וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם [מעצי היער] וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ." (ישעיהו מד13, 15)

ושלא על דעתו של הכותב, הפירוט של עצי היער, על שמותיהם ופאֵרם, מעורר בנו צער כאשר אנחנו נוכחים שגורלם להיכרת, להיחתך ולבעור עד תום. 

פתאום זה לא רק בעל החיים הצעיר, התמים, הבלתי מזיק, שמובל למזבח, אלא גם העץ התמיר, הרענן, ועל-פי פירוש מלאכת שלמה למשנה תמיד (ב' ג), מדובר דווקא באילנות צעירים וחלקים, הנוחים לבעירה כי: 'אילנות זקנים אינם נוחין לשרוף כמו אילנות בחורים אי נמי לית בהו [או גם אין בהם] קשרים בבחורים כמו בזקנים'.

דווקא הם, העצים הצעירים והמשובחים הללו, זוכים לקיתונות הכעס של הנביא ולכינוי המעליב 'בול עץ', בביטוי: 'לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד' (ישעיהו מד' 19), שרש"י מפרש כ'רקבון העץ' ור' אליעזר מבלגנצי מחריף את פירושו ל: 'תועבה כפל על בול עץ, כי כל דבר הבלה ונרקב נקרא תועבה'.

תשומת הלב לחלקם של העצים בעבודת הקודש רק מדגישה ומחזקת ביתר שאת את ההתקוממות נגד עבודת הקורבנות, שמשתמשת במיטב משאבי הטבע – בעלי חיים, עצים, סולת ושמן – רק על מנת לאפשר את מנגנון הקִרבה אל הקודש, אל נוכחות האל עלי אדמות, ולהזין את מפעיליו של המנגנון הזה. ההתקוממות הזו מחריפה כשאני חושבת על אופני הסגידה שפגשתי במזרח, בהודו בפרט, שכחלק בלתי נפרד מטקס התפילה דווקא מגישים מנחה לשלל בעלי החיים בסביבתם של המאמינים – הציפורים, הקופים, הפרות והדגים – ומאכילים כל אחד מהם במזון ההולם את צרכיו.

האמנם השתכללנו במעבר בין אופני הסגידה הפשוטים, הראשוניים, שאנו פוגשים לא פעם בסיפורי האבות? האם לא כדאי היה לשוב איתם דווקא לעצים ולאבנים, עם יעקב בבית אל:"וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ."(בראשית כח' 22) ועם יהושוע בערוב ימיו: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה (=אֵלָה-רש"י ורד"ק) אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד' 26) .

אשאיר לרגע את התהייה על כנה, אבל באשר לנבואת ישעיהו נדמה לי שהרתיעה והזעם שלו מיצירי העץ המתכלים חלה, באופן מובלע, גם על קורבנות הבשר והדם שהוקרבו בבית המקדש. את הטרוניות האלוהיות שאיתן פותחת הנבואה: לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה: לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי (ישעיהו מג 23-24),

אני בוחרת להבין מפיו של הנביא כהתגרות ולאו דווקא כטרוניה של ממש. האמנם אלוהים מצר על החֵלֶב והלבונה שנחסכו ממנו? האמנם חפץ לו בכסף שהושקע בקניית הקָנֶה?

הלא מיד אחר-כך מציע אלוהים למאמיניו מחילה וסליחה ומפתיע את שומעיו בבקשת קרבה ואינטימיות:   "הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק." (שם, שם 26), כאלוהים המבקש את קרבתו של האדם, כדעתו שך הרב אברהם יהושע השל בספרו "אלוהים מבקש את האדם".

בסופו של דבר, בקשתו של אלוהים מצאן מרעיתו אינה תעניות וזבחים, כפי שישעיהו מיטיב לבטא בפרק נ"ח, שקוראים בהפטרה לשחרית יום הכיפורים. גם כאן, בהפטרת ויקרא, נראה כי יותר מכל מבקש האל ממאמיניו לזכור ולהתמיד באמונתם בו: "זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. " (שם מד 21), ולפתע נגלה, שכאשר יתמיד העַם בזיכרונו ובבריתו, גם העצים יחזרו לחיוניותם, ויפצחו בתרועה ורינה: "פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ" (שם, שם 23)

ברוח זו, המחזירה את העצים לתפארתם, אולי התפילה שבכתב, שנבחרה להחליף את הקורבן לאחר חורבן הבית, התפילה הנכתבת על נייר שמופק מעצים, היא בבחינת חזרה אל העצים והאבנים – כדי לשאוב מחיוניותם ורעננותם של הראשונים ומחוסנן ונצחיותן של האחרונות. 

שבת שלום ובריאות טובה