הדרשה השבועית

פרשת שמיני

התחיינה העצמות האלה? ״שבת זיכרון״

הרב פרופ' יהוידע עמיר

 

הפטרת שבת זכרון: יחזקאל ל"ז 1-14 / הפטרת שמיני: שמואל ב' ו' 1-23 

וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת ... וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד ... וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד ... וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם ... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. 

הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ ... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל ... וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.  

חזון העצמות היבשות של יחזקאל, נביא הגולה היושב בבבל בדור חורבנו של הבית הראשון, נקבע על ידי המסורת כהפטרת שבת חול המועד פסח. בתוככי חגיגת ה"גאולה הראשונה", השחרור מעבדות מצריים והיציאה אל מהלכיה של ההיסטוריה הישראלית מנחה אותנו המסורת לעצור ולהתבונן בחטא העגל (פרשת שבת חול המועד), מזה, ובהתמודדות עם החורבן והחידלון (הפטרת שבת זו), מזה. שהרי, ההיסטוריה של העם המתהווה מתוך מעשה השחרור הגדול והגואל שאותו מציינים ימי הפסח, היא מראשיתה היסטוריה מורכבת, שרבים בהה הצללים ורגעי השחור. יציאה בעיניים פקוחות למסע הזה – והרי זה עניינו של הציווי לראות עצמנו כאילו יצאנו ממש ממצרים – משמעה התמודדות עם האתגרים, הכישלונות, המוראות והנוראות; וכמובן, גם עם חזיון הריפוי והברית, התורה והגאולה. בכל דור אנו מצווים להציב את אלה ואת אלה נגד עינינו, להתייצב בפסגות הנישאות של הברית ובבקעות הנוראות מלאות העצמות היבשות. בכל דור ודור עלינו לשאוב מהתייצבות זו את צו חיינו, לפלס מכוחה את דרכנו, לשאוף לאורה ולצלליה להיות שותפיו של האל.

חז"ל חלוקים בשאלה האם תחיית מתים זו אינה אלא משל או שמא התרחשה ממש (בבלי, סנהדרין צב). בין כך ובין כך, מציאותן של בקעות 'מלאות עצמות' מלווה את ההיסטוריה היהודית בדורות שונים. היא הגיעה אל שיאה הנורא במאה העשרים. יש בינינו שורדי שואה שחיו ממש בין עצמות הנרצחים ותלי האפר של הנשרפים. מי שזכו להיוולד לתוך המציאות שלאחר שמכונת המוות הנאצית שבתה, נושאים בהווייתם את המראות הללו ומצוּוים להעניק נכחם פשר לחייהם ומשמעות לאמונתם ולדבקותם בחיים. כך באנושות כולה, וכך ביתר שאת במעגלי הקיום היהודי; כך בתפוצות ישראל וכך, באורח מלא ומזוקק, בחברה שהקימה את מדינתו של העם היהודי וביקשה לקומם אותו מעפרו. הזיכרון מאיים להצמית אותנו, לשעבד אותנו ולעוות את מבטנו. הזיכרון פותח לפנינו גם פתח תקווה לחיי אנוש שידעו להיטיב ולרפא, להיאבק על צדק ועל אחריות, להרבות שלום וסולידריות. אשר על כן, מבקשת המסורת היהודית הרפורמית המתחדשת בארצנו לקבוע את השבת שלפני יום השואה כ"שבת זיכרון". היא מציעה לקרוא בה כהפטרה את דבריו העתיקים של יחזקאל.

שהרי מה מלמד הנביא? הוא אכן מצוי בחזונו בבקעה הזרועה בשלדי הנספים, במה שניבט כקצן המר והמוחלט של התקוות והאמונות. האובדן הגדול מאיים לרסק כל אמונה, אמונה באל ואמונה באדם, אמונה בחיים ואמונה בתרבות ובתחייתה. העצמות אכן יבשות. נראה שאין בהן אלא כדי לייצג את החורבן של כל מה שהיה מלא חיות ותקווה, אמונה ויצירה. ואכן, כשהאל שואל אותו, ספק רטורית ספק כשאלה ממשית, האם יוכל להאמין שעצמות אלה עוד תחיינה, אין בידו לומר אלא "אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ". לי כמעט ולא נותר כוח להאמין ולקוות. אין בידי להפיח עוד תקווה. אין בכוחי אלא להטיל את השאלה המתריסה אל חיקך האלוהי. האם יהיה בכוחך להפיח בנו שוב אמונה? האם תשכיל לסייע בידינו למצוא נקודת אחיזה בחיים? ושמא יש לפרש, שעל לשונו של יחזקאל עולה זכרה של אותה הבטחה הגלומה במלים הנאדרות שכוננו אי אז את גאולת משועבדי מצרים? "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ ... וַיַּרְא אֱלֹהִים ... וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב, 24-25). שמא מצא בליבו בתוככי הייאוש עוז להתריס בפני האל ולומר, לא אליי צריכה להיות מופנית שאלתך אלא אליך. בעבר 'ידעת' וגאלת; האם תעשה זאת שנית?

בין כך ובין כך, ממש כשם שהייאוש ואובדן הדרך הם אנושיים, כך גדולה המצווה להתעלות מעליהם. על הנביא למצוא בקרבו את כוח האמונה באפשרות שעצמות אלה תשובנה ותחיינה. ומרגע שהנשמה נפתחת לאפשרות זו, מרגע שהבקעה שהייתה לקבר אחים ואחיות ענק נתפסת כמפולשת לרוחות חיים ויצירה, רוחות אהבה ואמונה, רוחות הנושבות מארבע כנפות תבל ומאת האלוהים עצמו, עשוי גם עשוי להתחיל לאטו תהליך הריפוי, עשוי להתייצב אל מול אימי הזיכרון המצמית חיל גדול מאוד הנאבק לעשיית זיכרון זה עצמו לבסיס לתקווה ולאמונה, למצווה ולחיים. 

זהו אתגר הזיכרון שמציבה לפנינו שבת זיכרון. נדע, לא תמיד יצלח הדבר בידינו. אל לנו להתנשא אל מול שורדי שואה הנותרים בבקעה ההיא, או שבים אליה לאחר שנים. אל לנו להתפלא אם לעתים יצמית הזיכרון ההוא גם את כוחנו לאהוב את בנות ובני האדם ולהאמין בהם, לאחוז במידת האמת והצדק ולהיאבק נגד דיכוי ואפליה. הבקעה נותרת בלבנו, העצמות היבשות אינן מניחות לנו כל עוד זכרן חי עמנו. אבל דווקא מתוכן, ודווקא מכוח עוצמתו הממאירה של זכרן, יש בידינו גם להאמין באל המוציא אותנו מקבר האנושות, המעלה אותנו לארץ החיים, הנוטע אותנו מחדש, הממתין לנו וליצירתנו הרעננה, המצווֶה עלינו לבחור בטוב. מעמקי הבקעה הארורה עשויה לבוא אלינו רוח האל, עשויה לצמוח היכולת להינטע באדמתנו, עשויה להתגבש הידיעה מרבת-חיים שעוד לא אבדה תקוותנו, עשויה לפרוח המצווה שתכונן חיי אמת וצדק, שלום וטוב בין מי שזכו לשוב ולהשתרש באדמתם. 

שבת שלום