הדרשה השבועית

פרשת שלח לך

הן פני הארץ הם פניך

הן פני הארץ הם פניך (אהוד מנור)
מחשבות על קורונה, מחאה נגד גזענות ופרשת שלח לך
הרבה יעל קריא

פרשת "שלח לך" מתחילה בצירוף מילים טעונות משמעות. קהלת למשל מפציר בנו לשלוח את לחמנו על פני המים (קהלת יא, פסוקים א – ב) בספק ידיעה ספק תקווה כי "ברב הימים תמצאנו", לכאורה יש למילה "שלח" בפסוק זה ניחוח של "שחרור" פסיבי ונטול דאגה, אך למעשה "שלח" מחוברת ל"שליחות" דורשת אחריות, כוונה, דיוק והכרה בתפקידנו בעולם הזה, בחיבור למקורות ההזנה הפיזיים והרוחניים שלנו, בשורש החיות והחיים עצמם. סמליות ה"לחם" ומסעו "על פני המים" מהדהדת לרוחו של אלוהים המרחפת על פני המים בתקופה המסתורית של טרום בריאה, כמו אומרת לנו כי מעשה השליחה הינו טרם בריאתנו, חלק מהתהוות מותנת אשר תתפתח ברבות הימים למציאות ממשית.

"שלח לך" מצווה אלוהים את משה. צירוף המילים הללו בתוספת ההבנה שסיפק לנו קהלת מחדדים את תחושת השליחות והטרום ראשוניות. מצב שבו רעיון בלתי מושג ובלתי מוחשי מתחיל להתרקם בחלל הגולגולת ומבקש המשגה.
 
"שלח לך" בהקבלה לציווי האלוהי לאברהם "לך לך" מרמזים לנו כי על אף שלכאורה מדובר בפעולה של תנועה מפנים לחוץ מדובר כאן למעשה בתנועה מכוונת היטב פנימה, מפצירה בנו כמו בהם להגדיר לעצמנו מהו ה"לך" ומה אנו מבקשות ומבקשים למצוא שם.

האמצעים הטכנולוגים מאפשרים לנו לשלוח את מרגלנו לתור את הארץ ואת העולם, להבחין ולזהות את הסכנות, הנפלאות, הכאב, האושר, החולשה והחוזקה האנושית על כל גווניה וצורותיה. יש בידם לחדד את התנועה מחוץ לפנים או להקהות אותה.

שנים עשר מרגלים שולח משה, אל הארץ, אל עצמו. עשרה מול שניים הם מתארים מציאות נפרדת. מה היו אומרים המרגלים הפנימיים שלנו, על מסעם הווירטואלי ברחבי העולם בהווה?
מגפת הקורונה טלטלה את העולם ואת יושביו. המצב הקיומי של חוסר וודאות מערער, מאיים ומטריד את הנפש האנושית ועשוי להוביל לחרדה, חוסר אמונה, ייאוש, חידלון. רגשות אלו הן כר פורה לשגשוגה של קסנופוביה, גזענות, מיזוגיניה. כל אלו היו בעולם עוד לפני הקורונה, אולם במצב בו אדם חש אבדן  שליטה על כל נדבך בחייו, עשוי להוות קטליזטור לרצון לשלוט במישהו אחר, לחפש אשמים, להחליף את תחושת הפחד וחוסר האונים בשנאה. יצירת החיץ בין אדם אחד למשנהו שיוצרת את האשליה ש"לי זה לא יקרה".

מגפת הקורונה טלטלה את העולם ואת יושביו. אילצה אותנו למקד ולחדד את שליחותו. מצב של סכנה מוחשית גורם לאדם לחפש משמעות, להבדיל בין עיקר לטפל, למצוא דרכים לשמח, לעודד, לעזור, לבקש חיים, לבחור בחיים. יש בבידוד לעורר באדם את הרצון לקרבה. במצב המשותף לכל יושבי תבל יש פוטנציאל ליצירת תחושת שייכות למשפחת האדם באשר היא ללא הבדל גזע, דת ומין. תחושת הקטנות אל מול גדלות המגפה או תחושת העמימות שהיא מביאה איתה יכולה להוביל לענווה, לשקט פנימי, לזמן ומקום חדשים, לבקשת חסד, צדק, נחת ושלום.

בכל מקום בעולם מוצתת בעת ובעונה אחת אש הגזענות ולהבת התקווה, מים מזוהמים ומים חיים, אדמה פורייה ואדמה חרבה, רוח טובה ומיטיבה ורוחות רעות. זלזול בקדושת החיים וערכם ובאותה העת קידוש החיים וערך החירות הגלום בהם.  מצב זה הוא מחזורי ומתמשך ומאלץ אותנו לבחור נקודת מבט שתניע אותנו ל"שליחות" לפעולה, ל"שלח לך" המדויק לפנימיותנו.

הרב יוזף יוזל מנובהרדוק, מתנועת המוסר הליטאית. דורש כי חטאם של עשרת המרגלים היה בן השאר חוסר אמונתם כי הם ובני דורם ראויים לניסים (יוסף יוזל, ספר מדרגת האדם נ-נא). בדיית הפחד המצמית שלוחש באזננו "את/ה לא מספיק/ה את/ה לא ראוי/ה", הוליד חוסר יכולת להפריד בין מציאות לבין בדיה. חוסר אמונה זה לא מאפשר את ה"שלח לך" המחדד ומזכיר את השליחות, כמוהו כ"קוטל זרע" לעולם לא יביא אותנו למצב של פריון.

הרב ר' נתן צבי פינקל מסלובודקה, גם הוא מתנועת המוסר הליטאית מזכיר לתלמידיו כי חביב האדם שנברא בצלם ומעודד אותם לעזור לחבריהם לנקות את האבק שהצטבר מעל אור הצלם החבוי בתוכם, שהוא אור האמת הצפון בהם. "אותו האדם המכיר את חברו כמו שהוא באמת ומודדו במדדה של גדלות הראוי לו. אין קץ וגבול למעשה החסד שהוא מוצא חובה בנפשו לעשות לו." כותב ה"סבא מסלובודקה" (ר' נתן צבי פינקל אור הצפון א, רלא.).

בשירו "הן פני הארץ הם פניך" מתאר אהוד מנור כיצד בן שיחו שואל מבקש ממנו לתאר את סוד יופייה ודמעותיה של ארצו האהובה. בתשובה עונה לו המשורר כי "פני הארץ הם פניך". 
מציאות קשה, אכזרית, מערערת ומטלטלת אינה חדשה לנשמה האנושית, לצידה תמיד מצויה מציאות טובה, מיטיבה, מחזקת ומפרה.

צלם אלוהים שבתוכי אשלח לך תפילתי, שנכיר, נזהה ונאהב את לחמנו אשר על פני המים ונבטח כי נמצאהו. חזק בנו את יכולת הזיהוי של צלמך בכל ברואיך ונטע בנו את ההכרה כי כולנו ראויים לטוב, לאהבה, לבריאות ולשלווה. בימים בהם אנו מרגישים כי מי התהום מציפים את העולם ואת נפשנו, חמול עלינו, אפשר לנו לשלוח את נשמתנו כיונה, למצוא לה מדרך רגל ועלה של זית.