הדרשה השבועית

פרשת מטות

לעשות לעצמי או לדאוג לעמי-מה עדיף - הפטרת מטות-מסעי (כמנהג בני רומא)

הרבה גליה סדן


הפטרה מנהג בני רומא: יהושע י"ג 15-33   שאר המנהגים: ירמיה א' 1 – ב' 3

בואו נדבר איטלקית. ליתר דיוק – נשוחח על ההפטרה האיטלקית. מסתבר שיש דבר כזה, "הפטרה איטלקית". לצד המסורות האשכנזיות והספרדיות הידועות, נוצרו מסורות אחרות של הפטרות: תימניות, איטלקיות, רומאניות ואפילו קראיות. וזו רק רשימה חלקית.

אולי כדאי להגיד מילה נוספת על ההבדל בין מנהגי יהדות איטליה למנהגי היהדות הרומאנית (במלעיל). המסורת הרומאנית (או הרומניוטית) היא המסורת של יהודי הבלקן ויהודי יוון, והיא מתבסס על המסורת הארץ-ישראלית הקדומה. כך, למשל, בחירת ההפטרות הרומאניות מתבססת על שילוב בין מנהג הקריאה בתורה החד-שנתי, המנהג הבבלי על פיו נוהגים כיום כולנו, לבין המנהג הארץ ישראלי על פיו קראו בתורה במשך שלוש שנים. 

גם המנהג האיטלקי הוא מנהג קדום, הידוע יותר כ"נוסח האיטליאני", ואף הוא מבוסס על מסורות ארץ ישראליות מימי תקופת בית שני. יהדות איטליה הלכה ושגשגה, ובמאה ה-16 (ועד המאה ה-18) הפכה להיות מרכז יהודי חשוב. בית הכנסת האיטלקי בנוי בארכיטקטורה וסידורי-ישיבה ייחודיים, שניתן לראותם בבית הכנסת האיטלקי בירושלים.

לענייננו העיקר הוא שבפרשה שלנו נוסח ההפטרות האיטלקיות הוא נוסח מיוחד. זאת, כיוון שאנו עומדים בשבת השנייה של "תלתא דפורענותא" – שלושת שבועות הפורענות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב. מרבית העדות נוהגות בשבועות אלה לקרוא הפטרות חורבן מיוחדות, מספר ירמיהו ומספר ישעיהו.

לא האיטלקים.

על כן אני אומרת – בואו נדבר איטלקית.

המסורת ה איטלקית בחרה שלא לזנוח בשבועות אלה את המנהג על פיו קוראים בהפטרה מן הנביאים עניין הקשור לעניינה של הפרשה. כך, כאשר פרשות מטות ומסעי נקראות בנפרד (בשנה מעוברת למשל), עוסקות ההפטרות האיטלקיות בעניינן. בפרשת מטות קוראים על הנחלות שהעניק יהושע לבני גד וראובן (יהושע י"ג), על פי הבטחתו של משה בספר במדבר פרק ל"ב. ואילו בפרשת מסעי נקראת הפטרה מספר יהושע פרקים י"ט-כ'-כ"א, העוסקת בערי המקלט – בהמשך למסופר בספר במדבר פרק ל"ה.

השנה אנו קוראים שתי פרשות אלה יחד, ועל כן בחרתי להתמקד בדבריי בהפטרה הראשונה – זו העוסקת בנחלתם של שבטי עבר הירדן המזרחי.

בספר במדבר פרק ל"ב, שבטי גד וראובן באו אל משה בבקשה מנומקת להתיישב בעבר הירדן המזרחי. לאחר משא ומתן שיכול לפרנס יפה כל יועצת ארגונית, נמצא פתרון שבמסגרתו נענה משה לבקשתם.

אבל אז נכונה לנו הפתעה. מישהו נדחף באמצע.....

 וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן  הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב.  [...]  וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-בָּהּ. וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת-הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ.  מא וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִירוְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-קְנָת וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ.  (במדבר ל"ב, 33,39-42)


הדגשתי בציטוט את "חצי שבט מנשה", שמם לא מופיע בפנייה למשה, מי בדיוק הזמין אותם לחגיגה??? הררים של פרשנות נכתבו על העניין הזה, והרוצים להידרש לסוגיה זו מוזמנות ומוזמנים לקרוא עליה באתר "ספריא" או בויקיפדיה. לענייננו חשוב להדגיש, שלמשה היה ברור מאליו שחצי שבט מנשה הוא חלק מהחבילה. ועל כן, גם ליהושע היה הדבר ברור מאליו כנאמר בדברי האלוהים ליהושע, בדבר חלוקת הנחלות של משה: וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָםוַיְהִי גְבוּלָם מִמַּחֲנַיִם כָּל-הַבָּשָׁן כָּל-מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן וְכָל-חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִירוַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לַחֲצִי בְנֵי-מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם.(יהושע י"ג 29-31)

שבט מנשה אכן היה שבט גדול. כל כך גדול, עד כי הוא דורש מיהושע שטח גדול מזה שניתן לו. ויהושע אובד עצות. כל מה שהוא יכול לייעץ להם הוא לברא את היער ולפנות שטחים לחקלאות:

 וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר  מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם-רָב עַד אֲשֶׁר-עַד-כֹּה בֵּרְכַנִי ה'. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם. (יהושע יז, 14-15)

 בסופו של דבר הייתה נחלתו של השבט הנחלה הגדולה ביותר, נחלה עצומה שהשתרעה לאורך החוף מיקנעם ועד תל אביב של ימינו, והתפרשה לרוחבה של הארץ מתל אביב ועמוק לתוך ממלכת ירדן של ימינו (בשטח ששטחו המזרחי זהה לשטחו המערבי). מעין מַלבֵּן עצום בגודלו. לשטח זה נוספו, כאמור, שטחיהם של שבט גד ושבט ראובן, שהתפרשו דרומה לאורך גדת הירדן המזרחית ולאורכו של ים המלח.

הריחוק הגיאוגרפי, אבל גם הפסיכולוגי, כנראה, מן השלטון המרכזי של ממלכת ישראל, הפך את שבטי עבר הירדן המזרחי לחשופים יותר, ואף השאיר מרמור בקרב העם, מרמור שזרם לו בזרמים תת-קרקעיים וניכר הן התנ"ך והן בדברי חז"ל. ספר דברי הימים א' גורס:

 וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הִשְׁמִיד אֱלֹהִים מִפְּנֵיהֶםוַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְאֶת-רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (דברי הימים א, ה 25-25)

כלומר, בימי הכיבוש האשורי נפלו תחילה שטחיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי, כעונש על כך שהם זנחו את מסורת העם. חז"ל אף בוטים יותר. כך אנו קוראים במדרש: בני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל – לפיכך גלו תחלה מכל השבטים... ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קִניינם. (במדבר רבה כ"ב, ז')

השאלה "לעשות לביתך" ולנטוש את השליחות הלאומית? מה עדיף על מה? הצרכים המידיים, נחלה עשירה במרעה, ביטחון אישי, או הקשר של הערבות ההדדית, שעשוי להיות גם קשר של תרבות משותפת וערכים משותפים?

ומן הצד השני – האם זה באמת כל כך חמור "לפרוש מן הציבור"? האם תמיד אנחנו אמורות ואמורים לעמוד בציפיות הלאומיות, הממלכתיות? אפילו – המשפחתיות? האם באמת זהו חטא כל כך גדול לחשוב על עצמי, על רצונותיי, על צרכיי?

הבחירה של מסורת ההפטרות האיטלקיות מחדדת את השאלה בכך שהיא שבה ומהדהדת לא רק כתוכנית תיאורטית של משה, במדבר, אלא באופן מעשי – בעת חלוקת הנחלות בספר יהושע. דומה, שהיא מהדהדת בחיי כולנו מאז ועד אתה, בניסיון של כל אחד ואחת מאיתנו למצוא איזון בין קריאתו של הכלל, לבין ההקשבה לנשמתי-שלי.

אך מסתבר, שהיו בין חז"ל גם כאלה שראו בעין טובה וחומלת את יושבי עבר הירדן המזרחי, וזכרו לחצי המנשה את החסד שעשו אנשי יבש גלעד עם שאול ובניו לאחר מותם בגלבוע. מדרש פרקי דרבי אליעזר מסייע לי לסיים את דבריי בנימה חיובית ואופטימית: [אמר האלוהים:] אנשי יבש גלעד היו גומלין חסד עם שאול ובניו, אף אני נותן לכם שׂכרכם ולִבְניכם לעתיד-לבוא: כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם – ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה! (פרקי דרבי אליעזר יז).

*******

הבאתי מסורת שכוחה, המסורת האיטלקית. עשיתי כך, מפני שאני מאמינה שריבוי קולות וריבוי דעות, בסופו של דבר מעשיר אותנו כחברה, כתרבות, כיחידים וכעם. מהקשבה לצרכים של כולם, מסובלנות ומפתיחות – נרוויח כולנו.

שבת שלום!