הדרשה השבועית

פרשת דברים

איכה היתה - הפטרת "חזון"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

ישעיהו א, 1-3, 10-27(הצעה רפורמית) א' 1-27 (הנוסח המסורתי)

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: ... וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: (ישעיהו א, 21-23, 26-27 כו-כז)

פרשת "דברים" נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב. צמודה לה הפטרת "חזון". חזון ישעיהו פותח את דברי התוכחה הקדים מנשוא של הנביא המתנבא על חורבנה הקרב ובא של ירושלים, העיר שפשעה והחטיאה, סרחה והשחיתה. זו ההטחה החריפה וחסרת הפשרות שבעלי המסורה ביקשו להטיח בפנינו רגע לפני שאנו באים בשערי יום האבל המציין את חורבנות הבית והעיר, ועימם את כל האסונות, הפורענות והייסורים הכרוכים בקיום היהודי. כשנגיע לתשעה באב נתמקד באבל ובאובדן, ומבין ערמות האפר – גם בתקוות הגאולה. שבת "חזון" קשה ממנה לאין ערוך. אין היא מניחה לנו להתעטף בצערנו על מה שהיה וחרב. היא תובעת מאתנו להביט בעיניים פקוחות וללא משוא פנים על הקיים שאותו אנו מאיימים להחריב במו ידינו. היא ממקדת את מבטה הנוקב בהשחתה הנוראה, באובדן המנהיגות, בהרס המשפט ובעוול החברתי. היא מודיעה בקול גדול, שאם אלה ימשיכו להיות דרכינו לא תהיה לנו תקומה, אסור שתהיה לנו תקומה. חברה המניחה לעצמה להידרדר לתהומות אלה, גם אם היא חברתו של העם שבא בברית עם אלוהיו, דווקא אם היא חברתו של העם שכרת את הברית – אחת דינה להימחק. כשנגיע לתשעה באב, ולכשיסתיים היום ונבקש להחיות את נפשנו בהפטרות הנחמה והגאולה, נצטרך לזכור את שלמדה אותנו הפטרה זו. שאם לא כן לא תהיה גאולה, לא תהיה נחמה, לא יהיה שיקום.

מילת המפתח, המילה הראשונה והרת המשמעות של המגילה שנקרא בתשעה  באב היא "איכה". ארבע פעמים היא מופיעה שם. ארבע מהלומות-תוף כואבות עד דמעות. מחוץ למגילה היא מופיעה במקרא מעט מאוד. פעם אחת בנבואת ירמיהו, בן דור החורבן, שהמסורת מייחסת לו את חיבור המגילה (ירמיהו מח, 17), ופעמיים בשבת שלפני תשעה באב. בפרשת "דברים" מטיח משה בעם "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, 12). ההקשר חיובי-לכאורה; העם גדל ורב ומנהיג יחיד אינו יכול עוד להנהיגם. אבל מבעד להקשר זה מבצבץ הטורח, הריב והמשא. ושוב בהפטרה, והפעם ללא כחל וסרק. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה ... כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים ... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ ... יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

הופעה קשה ומרה זו של המילה מקרינה על משמעה במגילה. 'איכה', קורא אין אונים בעל המגילה, איך נפלנו ורוסקנו, איך החרבנו ונחרבנו. שהרי בפיו אין זו שאלה תיאולוגית. אין הוא מטיח כלפי שמיא מדוע קרה מה שקרה, הכיצד הניח האל לאסון להתחולל. בעל הקינות יודע היטב ש"נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי" בידי האל (א, 14);  בוטח בכך ש"צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (א, 18); הוא מודה בפה מלא ש"הָיִיתִי זוֹלֵלָה". שאלתו מופנית אל החברה שהניחה לעצמה להתרסק ולהיחרב. ברגע החורבן וההרס אין מחפשים תשובות, אלא מציבים במלוא עוצמתה את קושיית-החיים הגדולה. יודעים שרק כך עשויה לצמוח שוב ביום מן הימים הבחירה בחיים, לנבוע המאבק להתחיות ולהתחדש. 

ואמנם, במאבק זה על חיינו ועל רוחנו הכרחי הוא ששאלת 'איכה' תרחף בבהירות ובמדויק בחלל האוויר. האם נדע לעצור לפני החורבן? האם 'קריה נאמנה' לא תידרדר שוב, כבימי ישעיהו, לשפל שהוביל לחורבן? האם התקווה לחדש ימינו כקדם שפיעמה את צעדינו אל ארץ ישראל ואל בניין המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו אכן תתממש בתוך מרקם חיים של שיבה אל הברית עם אלוהינו? האם ציון תשוב ותיפדה בצדקה, תעמול בכל מאודה למען תהיה קריה נאמנה? האם תהיה עיר הצדק, החירות והשלום? בידינו הדבר, בפינו ובלבבנו לעשותו. 

שבת שלום