הדרשה השבועית

פרשת ראה

גיל ההתבגרות – הפטרת ראה

הרבה סטייסי בלנק

\\ מוקדש לירון יצחק בלנק בהגיעו לגיל מצוות

ישעיהו נ"ד 11 – נ"ה 5 

בחרתי לכתוב על הפטרת "ראה" השנה כי השבוע אנחנו חוגגים בר מצווה לבני וציפיתי למצוא קשר מיוחד בין התוכן לאירוע. כמובן, תכננו את אירועי בר המצווה, אבל עם התפשטות נגיף הקורונה כל התכניות התהפכו. 

כל הזמן ניסיתי להיות מרוכזת בדברים החשובים: ציון דרך עבור ילד שהופך לנער ועבורנו כהורים שגידלנו וטפחנו את הילד מאז לידתו. הנער אכן הגיע לגיל ההתבגרות ומראה את כל הסימנים הנכונים – הוא יותר עצמאי, מפתח דעות, ומורד ביסודות האמונה ומנהגי הוריו.

פרשת השבוע "ראה" בספר דברים ממשיכה את החזרה על המצוות והיסודות לחברה שיתקיימו לאחר שנכנסים לארץ ישראל ומתיישבים בה. הפטרת השבוע היא ההפטרה השלישית בסדרה של שבע "הפטרות נחמה" של הנביא ישעיה שקוראים אחרי ט' באב עד לראש השנה לנחם על חורבן בית המקדש והגלות מירושלים. 

חורבן בית המקדש היה טרגדיה בממדי ענק. אבל בפרספקטיבה של ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, הוא אחד מהעליות והירידות במהלך הדורות. מתוך סערת רגשותיי כאם לבר מצווה, אני רוצה לקחת את הסיפור הלאומי למקום האישי. כהורים למתבגר, גם אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה של רגשות קיצוניים, מרד, והכרזות שעל פני השטח נשמעות קשות והרסניות. בכמה וכמה מקרים אנחנו ממש כועסים על הנער הבועט.

אבל אז אני קוראת את ההפטרה שנפתחת כך (ישעיהו נ"ד, 11): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. כאן, אני יכולה להזדהות עם ה', כהורָה מרגיעה את בנָהּ, לנער הסוער גם קשה. ה' מציע להניח עבור ישראל המתאוששת מחורבן יסודות חדשים עשויים מאבנים יקרות. כך אנחנו ההורים משתדלים לבנות יסוד חזק לבננו, כדי שהחוויות המעצבות של חייו יהיו מאתגרות אך חיוביות.

ישעיה מפרט את ערכי היסוד לדרך החדשה הזאת (נ"ד, 13-14): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק... אנחנו גם מאחלים לבנינו שיהיו לו חיים רוחניים וקשר עם האלוהי; שירבה את השלום בחייו ובעולם; שיהיה קשוב לצרכים של זולתו ולנזקקים; ושהוא ילך בדרכי הצדק והיושר.

הנביא ממשיך עם אמירה יפה אך לא מאוד ברורה (נ"ה, 1): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. אם נבין את הפסוק באופן מילולי לא נמצא בו שום היגיון או אפשרות לקיים את הדבר. איך לקנות אוכל בלי כסף! בעולם יש מחיר לכל דבר. המתבגר שלי – שחשיבתו היא עדיין קונקרטית – יפסול אותו במקום. עוד דרוש זמן עד שיפתח יכולת לחשיבה מופשטת להבין מטפורה ולהפעיל את הדמיון. למשל, אפשר לדמיין ש"מים" הם "תורה" ו"יין וחלב" הם "לקח טוב" (רש"י) או ש"יין" הוא תורה כי הוא "משמח את הלב" ו"חלב" הוא תורה כי הוא "קיום הנשמה" – כמו שיין וחלב משקים את הגוף, כך ידע משקה את הנשמה (פרשנות של רד"ק). 

אלו דברים שאני מציעה למתבגר שלי. לפעמים הוא מקשיב, לפעמים הוא דוחה אותם על הסף. אני מסבירה והוא עוד יותר דוחה. אני נאנחת: אתה לא מבין. אני מקווה שיום אחד תבין. והוא חושב שהוא מבין היטב עכשיו. כך אני נזכרת שאנחנו רוצים שהחינוך לא יסתיים עם העלייה לתורה בטקס בר המצווה. יש לנו עוד מה לתת לילדנו פשוט בצורה אחרת.

וכך ה' קורא לעם (נ"ה, 3): הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. כל שצריך שיקרה עכשיו הוא שבני יקשיב לי ואני אקשיב לו. גיל ההתבגרות מביא איתו ברית חדשה. והיא תְחָיֶה את נפשנו ותחזיק את הקשר בינינו לעולם. כמו דוד שהיה אהוב ה'. כולנו חוטאים וכולנו זקוקים לחסד.

ברוכה את יָהּ אלוהותנו חכמת העולם, שהחייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה.

שבת שלום