הדרשה השבועית

פרשת ניצבים

על אשמה ותשובה -הפטרת נצבים-וילך

אורית רוזנבליט


ישעיהו ס"א 10 – ס"ב  12(הצעה רפורמית)  ישעיה ס"א  10 – ס"ג 9 (נוסח מסורתי)

המזמור המסיים את ההפטרה של פרשת נצבים, האחרונה בהפטרות הנחמה נראה ממש לא שייך לפרשה ולא ברוח חלקה הראשון של ההפטרה.

מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: (ישעיהו ס"ג, 1-5)

הזר הבא מאדום, נראה גברי, בוטח בעצמו, ובהמשך הוא נראה גם כמי שסומך רק על כוחו. 

 ישעיהו  ס"ג 1-9, מחזיר אותנו ברמזים רבים לפרשת גניבת הברכה של יעקב מעשיו, לעלבון של עשו הוא אדום, ולכוונות הנקמה של עשיו.  אדום הארץ, הצבע האדום, הבגדים ההדורים, ורצון הנקמה הרומס בזעפו, כל אלה מזכירים לנו את תגובת עשו לאחר גניבת הבכורה, בידי יעקב, וביוזמת רבקה. 

פתיחת המזמור:  "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ [...]:" (ישעיהו, ס"ג, 1) מזכיר את הופעת עשיו לאחר שיעקב יצא מבורך מעם יצחק: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: (בראשית, כ"ז, 30) לבושו ההדור של אדום במזמור מזכיר את בגדי עשיו, אותם מלבישה רבקה את יעקב: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: (שם, שם, 15). 

הבא מאדום במזמור, כולו אומר נקמה: וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי... כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: (ישעיהו, ס"ג, 3-4) זאת הנקמה שגמלה בלב עשיו לאחר שיצא מעם אביו: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: (בר' כ"ז 41). אולם תאוות הנקם של עשיו לא החזיקה 20 שנה. במפגש עם יעקב בדרכו ארצה שמח עשיו במפגש, ולא רוצה מיעקב דבר, ואין לו כוונה לנקום. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (בראשית ל"ג, 4). יעקב לעומתו כולו חששות והוא נערך למלחמה. 

אדום בנבואת ישעיהו הוא ספק צייד כמו עשו ספק דורך ענבים (אדום וחמוץ מדריכתם), וכל כולו אומר כעס ונקמה. בדיוק ככתוב: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: (בראשית, כ"ז, 40), ובנבואה: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: (ישעיהו, ס"ג, 6)

החרדה מנקמת עשו בדמות אדום הממלכה הגדולה, היא אחד הביטויים שילוו את התרבות היהודית מכאן ולדורות. עשיו, הוא אדום, יהיה ברבות הימים לרומי מלכות הברזל. אלא שבהקשר של פרשת נצבים, המתארת לראשונה את הגלגל החוזר של חטא, גלות, תשובה, נראה כי אדום, ממלא תפקיד אחר, שכל כולו מתחיל בסיפור גניבת הברכה. 

גניבת הברכה של יעקב ורבקה, הונאת יצחק, והפגיעה בעשיו, הם החטא שמעיק על יעקב כל ימיו. ההכנות מלאות החרדה של יעקב למפגש עם עשיו מראות עד כמה הוא חושש מהנקמה, ולא מצליח להשתחרר מאשמת הפגיעה בעשיו. אך עשו לא בא לנקום. הסיפור בספר בראשית מלמד אותנו עד כמה החטא שחטאנו, המעשה בו פגענו באח או חבר, הולך איתנו לכל מקום. הסיפור הזה מלמד אותנו כי הברכה והקללה בידינו האנושיות ובמעשינו.  

אדום היא ממלכה שכנה, שונה אך שורשיה ושורשנו זהים. אדום מאיימת על ישראל, בבגדיה ההדורים, בכוחה הפיזי, ביכולותיה הכלכליות.  אך עם ישראל כמו יעקב אבינו, מלא אשמה על הפגיעה עתיקת הימין. אשמה שמעבירה את יעקב על דעתו במפגש המחודש עם עשיו, ולא נפתרת בתרבות היהודית עד ימינו. 

הופעתה של  שירת הנבואה הזו בסיום פרשות הנחמה אולי באה להזכיר לכולנו, שחלק בלתי נפרד מתהליך התשובה, שעומד במרכז ימי אלול ותשרי, הוא קודם כל התמודדות עם רגשי אשם המלווים כל אדם שפגע אי פעם באחר, ולעיתים הם קשים, מעיקים ומקשים על התשובה, מאשר רצון הנקם של הנפגע. 

כך גם במישור הלאומי, גניבת הבכורה, גניבת הברכה, כמו השתלטות על ירושה, מטילים על הפוגע אחריות עצומה. כדי לעשות תשובה באמת אין ברירה אלא להתמודד עם האשמה, ליזום התחדשות ולהיות מוכן לקושי של הנפגע לסלוח. 

עשיו סלח ליעקב גם בלי תהליך תשובה שכזה, אך יעקב נותר עם רגשי האשם על הגניבה, ורגשות אלה עשו אותו למר נפש. האויב הגדול ביותר של יעקב, נשאר אם כן יעקב עצמו, עשיו הוא זה שבעל כרחו מזכיר לו את חטאי העבר. 

הקריאה הזו, מראה לנו עד כמה השיבה והתשובה שמציעה לנו פרשת נצבים, הן אתגר מורכב: הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, אך ודאי כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ. התשובה מחייבת את האומץ להתבונן בשונאינו (או באלה שאנו שונאים) ולראות כמה הם דומים לנו, כמה הם אנושיים, וכמה הרבה אנחנו רואים בהם את עצמינו. וזו המשמעות העמוקה של לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו. וזו היא המשמעות של: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. 

שבת שלום ושנה טובה