הדרשה השבועית

פרשת חיי שרה

למות מזקנה - הפטרת חיי שרה

הרב אורית רוזנבליט 


מלכים א' א' 11-31 (הצעה למנהג רפורמי) מלכים א', א' 1-31 (כמסורת)

"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מל"א, א, 1). מדוע קר לו לדוד?  וכיצד ניתן לחממו?  עבדי המלך מחפשים בכל הממלכה אישה שתהיה לו סוכנת ותחמם אותו, וממש בו בזמן, בנו, אדוניה בן חגית, מבצע הפיכת חצר ולוקח את השלטון לידיו. 

מדוע היה קר לדוד, ומדוע נדרשה לו סוכנת -–אבישג השונמית? חצר הארמון רוחשת מזימות ותככים, ואבישג מחממת את דוד. ואז נכנסת אליו בת שבע בחסות נתן הנביא. יד אחת הם עושים שדוד יעמוד בהבטחתו וימנה את שלמה מלך אחריו. בכך הם מכשילים את השתלטות אדוניה על הממלכה. מאבקי הירושה מקשים על דוד באחרית ימיו, לא מאפשרים לו למות בשקט.  

הברכה של בת שבע בסיום ההפטרה: "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם"  כאילו מבטיחה לדוד את חיי הנצח עוד לפני מותו בזכות המלכת שלמה. קשה לו לדוד בפרידתו מהעולם.  

להבדיל מדוד אברהם זוכה למות בשקט, בסוף פרשת חיי שרה: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (בראשית כה, 8). הוא נותן  "אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק" (שם, 5), וכשהוא מלווה בשני בניו (הראשונים) יצחק וישמעאל הוא נקבר בצד שרה במערת המכפלה. 

אברהם עליו צווה אלוהים בראשית דרכו "וֶהְיֵה בְּרָכָה" זוכה לברכה בזקנתו. למרות זיכרון העקידה, שניתק באחת את הקשר בינו לאל (ויש אומרים אף בינו לבין אשת נעוריו, וכמובן בנו) הוא מצליח לסגור את חייו, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ. אברהם בפרשת חיי שרה הוא ככל האדם. אלוהים כבר לו מתגלה אליו, הוא דואג לבני המשפחה, קונה חלקת קבר, ומביא אשה ליצחק, ומוליד פתאום המון בנים מקטורה. דוד המלך הגדול נראה כמי שנעשה נשלט בחצרו הפרטית כמו גם בממלכה שעיצב.

שרה מתה בודדה, שבורה, בחטף. ומעט אנו יודעים על מותה. אמנם אברהם מגיע, לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, אמנם הוא דואג לה לקבר מכובד, אך כל אלה לאחר מותה. 

מוות בזקנה איננו דבר פשוט כלל ועיקר. אין בו גבורה אין בו הדר. מרגע המוות מסתיים ההווה של החיים, וסיפור החיים נחתם. 

האירוניה של סוף החיים באה לביטוי בשירתו של נתן זך, שהלך לבית עולמו בשבת האחרונה.  בספרו המאוחר הזמיר כבר לא גר פה יותר, הוא פותח בשיר "סתיו חסר" בו הוא מבטא את כאבי הזקנה: הים הרוגש אך אינו מכביר / מילים או מבקש שלמות / במקום שבו המלה האחרונה / שמורה תמיד לטעות. 

הזכות להזדקן בכבוד, אינה קלה להשגה. הזקנה מביאה את חשבון החיים, וחושפת את חוסר השלמות שבהם, וכל עוד אנחנו חיים חיה אתנו הטעות. ואיננו יודעים מהי המילה האחרונה. 

יותר מידי הגהתי את חיי / ומצאתי בהם גם יתר גם חסר. / עכשיו מאוחר לתקן. / על הציפור ההיא אני חייב לוותר.  אותה צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד / עַד יוֹם מוֹתִי,  כבר לא תושג, וזאת רק אחד הדברים שכבר מאוחר לתקן. מותו של אדם הוא שלב מעבר, מהחיים כאן על פני האדמה, לחיי העולם בהם אנחנו מבקשים שיזכה. האם חיי עולם הם הזיכרונות, היצירה, והאופן בו נגע בנו האדם המת, או שחיי עולם הם הרכוש העובר לבניו?  חלוקת הרכוש יוצרת תמיד מתח עד כדי עוינות בין היורשים.  אין להבטיח שהרכוש יחולק שווה בשווה. ומה על ירושת הרוח? הרוח שווה לכל נפש, וכל הרוצה יבוא ויטול. 

שרה הלכה מהעולם בחטף. כאבה הגדול מלווה את כולנו עד היום. היא הורישה לנו את כאב השכול והעקרות. אברהם גווע לאיטו, זקן ושבע.  הקור ממנו סבל דוד הוא מחסור חומרי. דווקא הוא שבנה מלכות ממשית, בנה, קנה, הרבה נשים. דווקא הוא סבל ממחסור בזקנתו. דוד בעל כרחו נאלץ להפעיל את סמכותו המתפוררת, ולהמליך את שלמה. 

דוד שהרבה  רכוש, חומר, שפע חומרי, סבל ממחסור בו בזקנתו. ירושת הממלכה הטרידה את זקנתו. 

ירושת הרוח פתוחה לכל החפץ בה.  הציפור רבת היופי, והחסד לו כולנו זקוקים יוסיפו ללוות את כולנו, ויתנו לנתן זך חיי עולם. ואברהם? מה היה בו שהצליח למות בשיבה טובה, זקן ושבע?

שבת שלום

  • הרב אורית רוזנבליט, הוסמכה השבוע בבית המדרש הישראלי לרבנות בקולג' הירושלמי.