הדרשה השבועית

פרשת תולדות

לא יודע איך לומר לך כמה שאני אוהב... - הפטרת תולדות

הרבה נעמה דפני-קלן


מלאכי א' 1-11 (הצעה רפורמית) מלאכי א', 1 – ב', 7 (כמנהג המסורתי) 

בפיוט הנפלא "יעלה יעלה" מאת ר' ישראל נג'ארה שואלת האהובה את מושא אהבתה:

רֵעִי, דּוֹדִי, נַפְשִׁי פָּדִיתָ וּלְבַת מֵאָז אוֹתִי קָנִיתָ / עַתָּה לִי בֵין עַמִּים זֵרִיתָ וְאֵיךְ תֹּאמַר כִּי אֲהַבְתָּנִי?

האהובה, היא עם ישראל, נמצאת במצוקה ושואלת באופן מכמיר לב – איך אתה, אלוהים, אומר שאתה אוהב אותי כשאני מפוזרת בין עמים ושוהה בגלות? 

קל לנו להבין את הרקע לשאלה. מובן מדוע איננו מרגישים אהובים כשאלוהים זנח אותנו. אך האם אנחנו יכולים לחוש לא אהובים גם כשאלוהים פדה אותנו והחזיר אותנו לארצנו?

ההפטרה שלנו, מספר מלאכי, פותחת במילים: 

מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ? (מלאכי א, 1-2)

מלאכי מנבא בתקופת שיבת ציון. הנס התרחש – עם ישראל חזר אל מכורתו, בנה בה בית מקדש, חידש את חייו הדתיים, זכה לחזות בפלא מעורר השתאות ועדיין איננו מרגיש אהוב. כיצד זה אפשרי?

מדהים כמה קל להתרגל למובן מאליו. כמו באהבה בין בני אדם, בתחילה אנו נסחפים ברגשותינו ומרגשים אהובים עד בלי די, ועם הזמן אנו נשחקים, מפסיקים להעריך ולעתים גם עלולים להפסיק להרגיש אהובים. כמה מאיתנו מסתובבים בתחושה תמידית שאנחנו ברי מזל? שזכינו לחיות בתקופה היסטורית מופלאה (עם כל קשייה ואתגריה)?

אך האם זהו הטבע האנושי ואין בלתו, האם עלינו להיכנע לאדישות הבאה עם הזמן?

המסורת שלנו מציעה לנו לפחות שני כלים להתמודד עם האדישות כלפי המופלא: הברכה והמצווה. כשחז"ל מצווים עלינו לברך מאה ברכות בכל יום הם מנסים לחסן אותנו מפני תחושת שעמום אל מול המתרחש בעולם. נדמה שכל הורה מכיר את התשובות מעוטות ההברות לשאלה :" איך היה היום"? טוב, בסדר, כיף... הדרישה להסתובב בעולם בעיניים שמחפשות סיבות לברך נועדה להתנגד לראיית העולם כמשעמם ולהכריח אותנו למצוא בו יופי ופלא. הברכה היא היכולת למצוא נקודות של פליאה והתרגשות בעולם, גם תחת אבק השגרה וההרגל.

אך בשימת לב לפלא אין די. המציאות שלנו היא תוצאה של שיתוף פעולה בין הפלאי לאנושי. היכולת שלנו לתרגם את ההבנה לאחריות היא קריטית. כמו שכתב הרב יעקב רימר: " לא די בתפילה לשמך, אלוהים, כדי שתחדלנה המלחמות. כי ידוע נדע כי בראת עולם שבו ניטל על האדם למצוא בעצמו-דרכו אל השלום בתוך ליבו ועם שכנו. לא די בתפילה לשמך, אלוהים, כדי לשרש דעות קדומות. כי כבר נתת לנו עיניים לראות בהן את הטוב שבכל אדם. לו רק השתמשנו בהן נכונה".

לצד התפילה קיימת המצווה, המעשה האנושי המבקש לתרגם ערך מופשט למעשה קונקרטי. תחושת המחויבות לפעול למען חברה טובה יותר היא הכרחית כדי שתחושת הפלא לא תהיה חמקמקה. כדי לעגן את הנס במציאות עלינו לפעול, ולא רק להתפלל. 

בהמשך ההפטרה, לקראת סופה, אומר לנו הנביא: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם – החיים הם המצווה, הם המעשה האנושי הכתוב בתורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר" (משלי ג 18), והשלום הוא הברכה:  אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אֵין כְּלִי מַחְזִיק בְּרָכָה אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאמר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. (במדבר רבה כא א)

"אני לא יודע איך לומר לך כמה שאני אוהב".., אומר שלום חנוך בשיר שזו כותרתו, אז כיצד נאמר שאנו אוהבים? שאנו אהובים? בהכרת הטוב והפלא לצד עשיית ורדיפת הצדק והשלום. בתודעת נס משולבת בתודעת אחריות. לא די בפליאה אלוהים כדי להכיר בערכה של שיבת ציון, כי כבר נתת לנו את התבונה והעוצמה להפכה למקור הצדק והחסד ולאור לגויים. ובבנין ציון ננוחם. 

שבת שלום