הדרשה השבועית

פרשת ויצא

התרופה לכעס היא חמלה - הפטרת ויצא

הרבה גלית כהן קדם


הושע י"א, 7 – י"ב, 11

אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל--אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם; נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי.(הושע יא).  

ה' כועס, כועס מאד. הוא קרוב כל כך להעניש את ישראל [אפרים], באוטומט, בהמטת חורבן. ממש כמו שהחריב את הערים ַאדְמָה וצְבֹאיִם, הסמוכות לסדום ועמורה. אלא שאז מתגנבת מן תחושה אבהית, חומלת, רחומה, ששואלת בקול: איך אוכל לעולל לך זאת, בני?

הבה נבדוק זאת בעזרת סיטואציה מוכרת מחיינו : 

פעוט עמד ומבטו מושפל לעבר האספלט. שוב, ספק במזיד וספק בשוגג, המרה את פי אביו. והאב כועס, מתוסכל, פגוע, חסר אונים, עייף ונסער- וצועק: "כמה פעמים אני צריך לומר לך את זה?! למה אתה מבין רק כשזה מגיע לצעקות? רק ככה אתה מבין?! למה אתה גורם לי לצעוק עליך?!".

***

התסכול ההורי [והאלוהי] מובן כל כך. הרי בטובתנו, הילדים, הילדות, הוא רוצה. האב המחנך, השומר, המדריך, שיודע בנבכי נפשו שלא יהיה פה לעד נוכח ונגיש, נחרד שמא לא נדע בהיעדרו לנהוג בתבונה, להישמר לנפשנו, ללכת בדרך הישר. הוא משתוקק לראות שבנו מסתדר, שהוא מסוגל ומוכן לחיים, שהוא לא עושה שטויות. העונש ברור לכל- אך העונש מתמהמה. הוא מביט בבנו ולפתע מתרככות פניו; קולו נסדק. עיניו מצטעפות. הרי לא רוצה לפגוע בבנו-אהובו. 

***

חמלה וכעס אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. חמלה היא רגש אנושי [ואלוהי] שמעורר תחושת קרבה, אמפתיה, דאגה לזולת, ומפיל את חומות השיפוטיות והאגו. האב מתבונן בבנו ורואה בו את עצמו; טועה, פזיז, מועד- מאוכזב מעצמו ומאכזב את אביו. הרי כולנו, בסופו של דבר, טועים. פועלים בפזיזות. מתחרטים. החיבור העמוק הזה בין כל ברואי האל מחבר אותנו אל בוראנו-יוצרנו ומסיט את אש הכעס לעבר נתיב החמלה, ומאפשר את התנועה האלוהית מאל קנאות לאל חנון ורחום. 

***

יש לנו אפשרות בחירה; האם הכעס יכתיב את מעשינו או שמא החמלה תוביל את תגובתנו? האם נצליח להתבונן ולהכיר בכעס העולה בקרבנו- הוא מכווץ את גרוננו וקופץ את אגרופינו- ונצליח להשהות לרגע אחד קטן את התגובה האוטומטית, ובתווך הזה הקטן, לתת לחמלה ולרחמים להתגנב אל הלב? 

אנו מתפללים לאל: חוס ורחם עלינו. הנביא הושע מזמין אותנו לחוס ולרחם על עצמנו, על טפנו, על שונאינו- ולפעול לא מתוך אימפולס או אוטומט. לפעול, להגיב, אך תמיד מתוך חמלה. הקב"ה הצליח. האם נצליח אנו?

שבת שלום