הדרשה השבועית

פרשת וישב

ושכנתי בתוכך – הפטרת חנוכה

הרבה גליה סדן


ב' 14 – ד' 7 (מסורתי) זכריה ד' 1-14 (הצעה רפורמית)

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־ה'׃ (זכריה ב, 14).

כך מתחילה הפטרת חנוכה. איזו פתיחה חגיגית ויפה להפטרה, לנבואה!

הנביא זכריה, שניבא בפחת-יהודה בתקופת שיבת ציון בסביבות שנת 520 לפנה"ס, צופה לירושלים עתיד מזהיר. בהמשך דבריו בהפטרה תתואר התגלות האלוהים ליהושע הכהן הגדול ולזרובבל מושל יהודה, ותיאורה של המנורה שענפי זית משני צִדיה.

הנביא זכריה ניבא בתקופה מורכבת. העם השב מן הגולה לאחר הכרזת כורש מלך פרס, אולי הגיע בהתלהבות חלוצית, אך נכזב. תנאי הארץ הקשים המתוארים בספר חגי ובספר זכריה, אינם מאפשרים לעם להתפנות לבניית המקדש. בקושי הם מצליחים לחנוך את המזבח, ושם נעצרת העבודה. רק כשיגיעו לארץ עזרא ונחמיה בסביבות שנת 450 לפנה"ס, יתעשת העם תחת הנהגתו של נחמיה ויבנה את ירושלים.

בדברי זכריה שבהפטרה הוא מקווה, אולי, להדביק בהתלהבותו את העם – הִנה, אני רואה שאלוהים איתנו! הִנה, בגדיו המזוהמים של יהושע הכהן הגדול (סמל לחטאיו – אולי לחוסר יכולתו להנהיג את העם) מוחלפים במחלצות טהורות! הִנה, אני רואה את המנורה הנהדרת בחזוני!

הנביא נלהב ומלא חזון ואמונה, אך הוא מהווה מראָה עצובה לייאוש ולחוסר האונים של העם. העם שלא רואה עד כמה זכה – שהרי כורש מלך פרס איפשר להם, צאצאי הגולים מיהודה, לקיים את מורשתם, מנהגיהם, פולחנם – באוטונומיה חופשית מפחד ורדיפות.

אנחנו קוראים וקוראות את דבריו של הנביא, והשנה – אולי להבדיל משנים קודמות – דומה שדבריו מכוונים אלינו: לספקות שלנו, לייאוש, לחוסר האונים, לדאגה, לאובדן החזון. חגגנו את פורים בצל הקורונה, את פסח, את החגים הלאומיים ואת ל"ג בעומר, את שבועות. חגגנו בצל הקורונה את הימים הנוראים, את סוכות ואת שמחת תורה. רק חנוכה ו-ט"ו בשבט נותרו כדי להשלים מעגל שלם. כמעט שנה בצל המגפה. קשה להאמין. 

עבור רבים מאיתנו, כל חג שחלף השנה היווה אתגר מחודש – להצליח להרים את ראשנו מעל שגרת היומיום, להכניס אווירת חג למעוננו, לחיינו. להצליח לחגוג גם אם איננו יכולים ויכולות להיפגש עם משפחותינו, חברינו, קהילתנו. למצוא דרכים חדשות, יצירתיות, לחגוג. 

עבור חלקנו נחגגו החגים גם בצל מחסור כלכלי או בדידות פיזית הנובעת מניתוק מאמצעי התקשורת והחיבְרוּת האלקטרונית.

לפני אלפיים וחמש מאות שנה הרכין העם את ראשו, ניגף במצוקה כלכלית, במחסור ובמגפה. אבל זכריה לא ויתר, והזכיר לנו את הייעוד, את האמונה, את החזון. הוא הזכיר לנו ששבנו לארץ, ושזו זכות גדולה ועצומה. הוא הזכיר לנו שבכוחנו להדליק את אורה של המנורה, אם רק נבחר לעשות זאת, אם רק נבחר לפתוח את לבנו ולראות את האור והתקווה.

אני מסדרת את הפינה ליד החלון בה אני מעמידה את החנוכייה מדי שנה. מנקה ומבריקה אותה. קונה ערכה של נרות שמן – מנהג שעשיתי לי לפני שנים רבות. מקשטת את הבית לכבוד החג, כמו שעשינו עוד בילדותי בקיבוץ. 

ומוטב ואומר בגילוי לב – חדוות ההכנות לקראת חנוכה, כמו לקראת החגים האחרים לפניו, איננה באה מאליה. היא מצריכה מאמץ והתגייסות נפשית ורוחנית. התגייסות שחוויתי השנה בפורים, פסח, יום העצמאות, שבועות.....

חבריי וחברותיי, לא היה קל השנה הזו. וסופו של המשבר – מי ישורנו.

אבל אני יודעת דבר נוסף – ההתגייסות המאולצת להכין את הבית והנשמה לקראת החג, הביאה עמה ברכה גדולה, בסופו של דבר. מתוך שלא לִשמהּ – בא לשמה. באו החגים והבית התמלא בחגיגיות, תקווה והתעלות הנפש. צדָק הנביא – עלינו להחליף את בגדינו, עלינו להאיר את מנורת חיינו. ואז, אז אלוהים ישכון בתוכנו, בנשמותינו, בבתינו. ואם עוד נותרה בנו רק טיפה אחת נוספת של "שמן למאור", של אנרגיה טובה – הבה נעשה מעשה ונשתדל להאיר את חייהם של מי שקשה להם אף יותר מאשר לנו.

הִנה, הנחתי את החנוכייה החגיגית והמצוחצחת במקומה. עוד מעט יאירו הנרות, וכל מי שיחלפו ליד חלוני יידעו – כאן מתגוררים יהודים. איזו זכות, לחיות במקום ובזמן בו אני יכולה לקיים את מנהגי-עמי ללא חשש. ומוטלת עלי ועל כולנו החובה לדאוג לכך שכל אדם יוכל לקיים את מנהגיו ופולחניו, בכל מקום בארץ ובעולם, ללא חשש.

את ההפטרה מסיימים דברי השבח של הנביא לאבן הראשה שעליה יושתת המקדש בעתיד: תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ.

חן חן לך, זכריה, על שלא התייאשת מאיתנו, על המאמץ שהשקעת בניסיון לעודד ולהפיח תקווה בנשמותינו. בזכות אנשים כמוך עוד לא אבדה תקוותנו, עוד לא אבדה שמחתנו.

שבת שלום וחנוכה שמח!