הדרשה השבועית

פרשת ויחי

חשבון הנפש - הפטרת ויחי

הרבה גילה קן
אדמונטון קנדה


מלכים א', ב', 12-1

ההפטרה החותמת את ספר בראשית היא מעשה כלאיים: צוואה רוחנית מדממת של מאפיונר קשיש, שלובה בתורת האמונה של ספר דברים.

מצד אחד: אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ 

ומצד שני: וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו                              וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה"

ושוב, מחד גיסא: וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל"

ומאידך גיסא: אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל"

מדוע החדירו את תורת האמונה הזו בתוך מילות הנקמה של איש גווע? אולי על מנת לרכך מעט את דבריו הקשים של דוד המלך, ואולי בתור משאלת לב של עורך הספר, שככה עדיף היה לסגור מסכת חיים. ואולי על מנת ללמד אותנו שלא ככה חיים ומתים, ושעלינו מוטלת הבחירה לערוך חשבון נפש, לא רק ביום המוות אלא בכל יום מימי חיינו ללכת את דרכי האלוהות בֶּאֱמֶ֔ת, מתוך כוונה, מתוך סבלנות.

דוד היה נטול סבלנות במובן העמוק של המילה ופגיע מאוד. אני משערת שחלק מיופיו וכוח המשיכה של דוד נעוץ בכך שרוחו הכילה את המורכבות הזאת של עלבון, חיפוש אחר אמת גדולה וחוסר סבלנות/זעם. שם הוא גם התרסק, ועל היסודות הרעועים האלה נבנתה מלכות שלמה המלך שלא האריכה ימים.

בספר תומר דבורה מלמד אותנו הרמ"ק (רבי משה קורדוברו צפת המאה ה- 16) משהו על עלבון:

האדם ראוי שיתדמה לקונו..... עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ?

 כלומר, צלם אלוהים מתייחס אל אופן הפעולה שלנו בעולם ולא אל צורתנו הפיסית. הרמ"ק ממשיך ומסביר לנו (ואני מביאה זאת כאן על מנת שנוכל לעקוב אחר הצווי "לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת" המופיע בהפטרה), שראשית עלינו להבין שהקדושה יודעת להתמודד עם עלבון:

 ... מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו..."

לדבריו של הרמ"ק, הקדושה ממשיכה לקיים אותנו בחיים אפילו תוך כדי כך שאנו חוטאים ועולבים בה, אלוהים ממשיך להזין אותנו ולהיות אתנו בקשר גם בזמן שאנו מפנים אליו את גבנו. ומכיוון שהשאיפה שלנו היא שצלם האלוהים שבנו יהי קרוב ככל הניתן למקור, הוא הקב"ה, הרי שאנחנו צריכים ללמוד ולהתגבר על מוקדי העלבון שלנו גם כאשר הפגיעה היא קשה. בפירושם על ספר תומר דבורה מזכירים לנו סטון וטריי (In Search of the Holy life, 2019)  שהמטרה היא להגיע למידה של איזון בתגובתנו לעלבון או פגיעה שנגרמו לנו. מצד אחד, איננו רוצים להתבצר ולהסתגר אל מול כל פגיעה, ומצד שני, אין הכוונה כאן שעלינו "להכיל ולהבין" את הפוגעים בנו. שתי התגובות האלה מוטעות ולא מאפשרות לנו לפתח מערכת יחסים בריאה עם הסובבים אותנו ועם צלם האלוהים שבנו. אלא שכפי שאלוהים ממשיכה את מערכת היחסים שלה אתנו גם ממש בזמן שאנחנו חוטאים, כך עלינו ללמוד להמשיך ולהיות במצב של שיחה והכרה באנושיותם של אלה הפוגעים בנו. התרגול הזה איננו קל.

וכך הפטרת השבוע מציגה בפנינו את דוד המלך שוכב על ערש דווי, ומונה בפני בנו שלמה את כל העלבונות שהטיחו בו והרעות שעשו לו, שלא הצליח לשחרר מנפשו. הוא מבקש מבנו לנקום את נקמותיו, הוא, מלך על כל ישראל, אדם עשיר ברכוש ושֹבְע נשים וקרבות. דוד מלך ישראל אינו מסוגל לסיים את חייו בטוב, בהכרת תודה על עושר החוויות שעבר, אלא מסיים את חייו ללא תיקון וכפי שחי – במאבק מול המציאות ובתחושת עוני מנוול. הקללה שקילל בה את שמעי בן גרא פונה חזרה אליו בעודו מוריד אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל. ובתוך הזעם הזה שזורות מילות אזהרה.

בעודנו קוראים את הפטרת השבוע כדאי לעצור ולערוך חשבון נפש פרטי עם עצמינו.  גאולת משיח בן דוד, שהיא מטאפורה לזמן שבו עם ישראל ואולי אפילו האנושות כולה יגיעו לאיזון מבורך עם עצמם ועם העולם, מתחילה מדבר קטן מאוד והיא היכולת שלנו להפסיק ולחטט בעלבונות שהטיחו בנו. להפסיק למנות ולזכור בפרטנות כל רעה שנעשתה לנו, ולאבותינו ואמותינו.  להתחיל ולשוחח עם הפוגעים בנו גם מתוך תהומות של צדקת עצמינו, ולהכיר גם באותם רגעים בהם תחושת העלבון שלנו היא כיסוי לפגיעה שפגענו באחרים. אולי משם תתחיל ותזרח מעט גאולה לעולם.

שבת שלום