הדרשה השבועית

פרשת שמות

האוטומט הוא אויבו של הרוחני - הפטרת פרשת שמות

ישעיהו כ"ז, 6 – כ"ח, 13 + כ"ט 22-23

הנביא ישעיהו כועס מאד. כחושף צביעות מקצוען, הוא מתריע: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". [ישעיה כ"ט 13].

רבש"ע הוא בוחן כליות ולב, ולא רק קורא שפתיים, ועל כן מאד מאוכזב ממה שהוא רואה. "עלו עליכם, בני אדם צבועים!", אומר הנביא, "אתם אומרים את מה שצריך להיאמר, אך כוונה אמיתית בדבריכם- אין". המרחק בין הפה והלב לא נראה כה רחוק כמו ברגע זה. 

הביטוי "מצוות אנשים מלומדה" מתאר מעשים אשר נעשים מתוך הרגל, באופן אוטומטי, ואינם נובעים מתוך כוונה אמיתית. המילה "מְלֻמָּדָה" ניתנת לפירוש בשני אופנים;

  1. מלשון לימוד- מעשים שנלמדו על ידי חיקוי או קבלת מרות, ולא מתוך הבנה או הזדהות עמוקה עם משמעותם או ערכם. 
  2. מלשון מַלְמָד- כלי שבעזרתו הרועה מכוון את צאנו ומחזירו למסלול, שולט בו ומזרזו. 

מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה היא מצווה שנעשית ללא אותנטיות או חיבור פועם להוויה. היא מן הפה ולחוץ. התוצאה אם כן היא התנהלות טכנית, מכנית, נטולת שורש או חִיוּת; והיא, למצער, אינה מגיעה אל כיסא הכבוד והיא נטולת כל ערך רוחני. 

בלשון המשנה: "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע, אין תפלתו תחנונים" [משנה ברכות ד', ד']. המצב שנוצר הוא שהמצווה הופכת להיות הדורבן שבקצה המַלְמָד, היא מעצבת את התנהגותנו החיצונית, אך ממיתה אפשרות לשינוי או לצמיחה פנימיים-תודעתיים. אנו כבני-בקר הפועלים מתוך פחד מן המכה הבאה, ואיננו חווים את היותנו בני-חורין שזכו בתורה ומצוות. המצוות אינן עוד אלא עול. 

כמאמר התלמוד על המשנה שלעיל: מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי [כמשא]. ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: כל שאינו יכול לחדש בה דבר. [ברכות כ"ט ע"ב]. 

ישעיהו צודק, אך יש להבהיר: מדובר בתהליך נוירולוגי טבעי ותקין לחלוטין. מחקר המוח מלמדנו כי ככל שאנו מתרגלים שגרה של פעולות שכיחות, כך אנו נמנעים להעניק לכל פעולה ופעולה תשומת לב בכל פעם מחדש. המוח שלנו "עצלן", ויפעל לקיבוע דפוסים על מנת להימנע מבזבוז "משאבים" יקרים כמו הקשבה, מיקוד, חשיבה או דיבור על מצבים חוזרים ומוכרים. כך עולה שכמחצית מזמן הערוּת שלנו מחשבותינו נודדות למחוזות הדמיון, העתיד או העבר, ואנו מפסיקים לנכוח בהווה. 

אם אכן מצוות נלמדות או מלומדות הן כורח נוירולוגי, משום אפקט החזרה שבהן, מדוע הן בזויות כל כך בעיני הנביא? סברה אחת עשויה להגיח מכיוון מפתיע, אולי, והיא תורת המיינדפולנס שיונקת משורשים בודהיסטיים. 

כותבת מתי ליבליך: "איך נוצר הסבל העודף? בתפיסה הבודהיסטית תהליך מאד משמעותי הוא הצמדה או התניה בין גירוי לתגובה. הצמדה זו היא בעלת "תנופה", כלומר מתוקף החזרה המתמשכת על צמדי גירוי- תשובה לאורך שנים [ויש יאמרו לאורך מספר גלגולי חיים] אנו מייצרים נתיבים בחיינו הפנימיים כמו תוואי של נחל. הדבר דומה לתפיסה העכשווית של "נוירופלסטיות" או גמישות של המוח. המים של חיינו נוטים לנוע בנתיבים המותנים הללו באופן שיש בו מידה של אוטומטיות וחוסר מודעות. כל גירוי מוביל לתגובה, והיא בתורה מחזקת את ההופעה של התגובה הבאה. זהו המודל הבודהיסטי להבנת התודעה. המבט מרגע לרגע מאפשר לנו לראות שההתניות האוטומטיות הללו, כאשר הן מבוססות על חוסר מודעות או חוסר הכרה בעובדות הקיום האנושי שלנו, הן מקור להבניות של סבל אשר בתפיסה הבודהיסטית ניתן להשתחרר ממנו. ניתן להקל עליו". 

[מתוך: "מיינדפולנס וחמלה- מבודהיזם להתערבויות פסיכולוגיות עכשוויות, סקירה ושאלות עומק ליישום"]

ובחזרה לישעיהו; ככל שהמצוות כלואות במעגל של התניות והרגלים, "קֶבע" בלשון המשנה, כך אנו מתרחקים מכוח חִיותן העמוק, האותנטי, הרגעי, "תחנונים". אם נפעל רק על מנת לסמן "וי" על רשימת המצוות, ולא מתוך נוכחות וכוונה, נאבד את היכולת להתמיר, לשפר או לשנות דבר מה בעצמנו או בעולם, ובכך נתנתק משורש החיים והבריאה. 

החיסון או התרופה לקֶבע רוחני ומשעמם שכזה נעוץ ביכולתנו לשוב להתבונן, באופן ער, סקרן ופתוח בפלא הקיום, המחשבה והעשייה; לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה--הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. [ישעיה כ"ט 14]. 

התוצאה של התאבנות המחשבה והמעשה היא הסתר הבינה והתודעה- ורק אם נצליח לחזור לתרגל "הַפְלֵא וָפֶלֶא", מבט ילדי, קשוב, חומל ובלתי שיפוטי- נחזור לחיק האמונה התמימה ובה "שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו". [דברים י"א 22]. 

הבה, אם כן, נעז- ברוח התלמוד, לחדש בה דבר. 

שבת שלום