הדרשה השבועית

פרשת וארא

אנחנו מול ההיסטוריה - הפטרת וארא

הרבה ליאורה אזרחי ורד


יחזקאל כ"ח, 25 – כ"ט, 21

עם ישראל נכנס לדפי ההיסטוריה

פרשת השבוע שלנו מביאה את תחילת סיפור יציאת מצרים. משה מגיע עם אהרון לבית פרעה ודורשים את הדרישה הפשוטה: שלח את עמי! בעוד כמה ניסים ונפלאות ומכות בני ישראל יתחילו את דרכם מחוץ למצרים, אל עבר המדבר ויצירתם כעם. עם קטן אמנם, אך משמעותי ביותר בדפי ההיסטוריה.

ההפטרה שלנו, שהיא נבואה של הנביא יחזקאל, מתחברת לאותה הרגשה אפית, מעין מניפת היסטוריה גדולה של אימפריות שעולות ונופלות, מלכים בעלי עוצמה ועם קטן שמטלטל ביניהם ומחפש את החופש שלו.

כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י אלהים בְּקַבְּצִ֣י ׀ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מִן־הָֽעַמִּים֙ אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ בָ֔ם וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָ֖ם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם וְיָֽשְׁבוּ֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְעַבְדִּ֥י לְיַעֲקֹֽב׃ וְיָשְׁב֣וּ עָלֶיהָ֮ לָבֶטַח֒ וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְיָשְׁב֖וּ לָבֶ֑טַח בַּעֲשׂוֹתִ֣י שְׁפָטִ֗ים בְּכֹ֨ל הַשָּׁאטִ֤ים אֹתָם֙ מִסְּבִ֣יבוֹתָ֔ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיהֶֽם (יחזקאל, כ"ח, 25-26)

מה רוצה עם ישראל סך הכל? להתקבץ מבין העמים, להתקדש, לשבת על אדמתם לבטח, לבנות בתים ולנטוע כרמים ולחיות בעולם של משפט צדק, ולעבוד את ה'.

אבל האימפריות הגדולות לא נותנות מנוח. מהשעבוד והעבדות של ספר שמות ועד לגלות בבל בה חי יחזקאל, שראה את האימפריה המצרית קמה ונופלת ואת האימפריה הבבלית עולה, נוסקת ומגלה את בני ישראל:

דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י אלהים הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי׃ וְנָתַתִּ֤י חַחִים֙ בִּלְחָיֶ֔יךָ וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת־יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ וְהַעֲלִיתִ֙יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ וְאֵת֙ כָּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֖יךָ תִּדְבָּֽק׃ (שם  כ"ט, 3-4)

וַיְהִ֗י בְּעֶשְׂרִ֤ים וָשֶׁ֙בַע֙ שָׁנָ֔ה בָּֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּ֠בֶל הֶעֱבִ֨יד אֶת־חֵיל֜וֹ עֲבֹדָ֤ה גְדֹלָה֙ אֶל־צֹ֔ר כָּל־רֹ֣אשׁ מֻקְרָ֔ח וְכָל־כָּתֵ֖ף מְרוּטָ֑ה וְ֠שָׂכָר לֹא־הָ֨יָה ל֤וֹ וּלְחֵילוֹ֙ מִצֹּ֔ר עַל־הָעֲבֹדָ֖ה אֲשֶׁר־עָבַ֥ד עָלֶֽיהָ׃ (שם, שם, 17-18)

התחושה שאנו, כיחידים וכעם, רק כלי משחק קטן בידיהן של אימפריות גדולות, תאגידי ענק ומהלכים היסטוריים דרמטיים שמתקיימים לעיתים רחוק מאיתנו, חזקה מאי פעם.

מה לקיום הקטן שלי, למשפחה הקטנה שלי, אל מול וירוסים מסין, הפגנות בבירת ארה"ב, תאגידי ענק כמו פייסבוק ואמזון, מול החלטות ממשלה?

הפזמונאי מאיר גולדברג נתן ביטוי לתחושה הזו בשירו היפה אימפריות נופלות לאט 

(שהולחן בלחן לירי ויפה על ידי דן תורן):

ילד מכין בסלון שעורים בהיסטוריה

הוא לא שומע צלצול פעמון

בה בשעה שאתונה פולשת לטרויה

אבא נכנס עם קופסת עוגיות ועיתון

אמא לאבא סודות על האוזן לוחשת

ילד שומע קטעים בשיחה

לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת

אבא אומר שחצי המשכורת הלכה



ובתוך הדפים של הזמן שאבד

אנשים נגמרים ברגע אחד

אימפריות נופלות לאט

כל הדברים יסתדרו כך אבא מרגיע

אמא עכשיו משיבה בחיוך

חייל האימפריה אל קצה היבשת מגיע

ילד נרדם וחולם על קרבות שהיו

ובתוך הדפים של הזמן שאבד

אנשים נגמרים ברגע אחד

אימפריות נופלות לאט

מה יש לאימפריות הגדולות האלו לומר למשפחה שרק מנסה לשרוד, לחיות את הרגע, שדואגים לילדיהם שישנים בחדר הסמוך?

כיצד נשב לבטח, נבנה בתים וניטע כרמים אם אנחנו יכולים להיסחף בקלות כזו?

נדמה שאנו, שחיים בעידן שבו יש דגש עצום על חופש הפרט, בחירה והישגיות, פגיעים במיוחד לייאוש שנובע מההבנה שהשליטה שלנו בחיינו מוגבלת. יחזקאל מסתכל בהשתאות אל מול האימפריות ומביע את בטחונו באלוהים. היותו קטן ובודד אל מול מהלכי ההיסטוריה מקבלים נחמה כי הוא חלק מעם ישראל, חלק מסיפור ומעם ועטוף באלוהיו.

המשורר יהודה עמיחי מביע את הרגש הזה בשירו "אני לא הייתי אחד מששת המיליונים" 

(מתוך ספרו, פתוח, סגור פתוח):

אני לא הייתי אחד מששת המיליונים

שמתו בשואה ולא הייתי אפילו בין הניצולים

ולא הייתי אחד מן הששים רבוא שיצאו ממצרים

אבל הגעתי לארץ המבטחת מן הים,

אני לא הייתי בין כל אלה אבל האש והעשן

נשארו בי, ועמודי אש ועמודי עשן מראים לי

את הדרך בלילה וביום, ונשאר בי החיפוש המטורף

אחר יציאות החרום ואחר המקומות הרכים,

אחר ערות הארץ להמלט לתוך החלשה

ולתוך התקוה ונשארה בי תאות החפוש

אחר מים חיים בדיבור שקט אל הסלע ובמכות טרוף.

אחר כך שתיקה בלי שאלות ובלי תשובות.

ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה העולמית

טוחנות אותי ביניהן, לפעמים עד דק

כשתי אבני רחים ושנת השמש ושנת הירח

מקדימות זו את זו מפגרות זו אחר זו

וקופצות ונותנות תנועה מתמדת לחיי

ואני לפעמים נופל ברוח שביניהן

להתחבא בו או לשקוע.


אז מה נעשה אנחנו? נאמין בגדולתנו או נכיר בכוח של ההיסטוריה? 

אין לשאלות אלו פתרון. כולנו מחזיקים בו בזמן את תחושת גדלותנו (עבורי נברא העולם) ואת קטנותנו (אנכי עפר ואפר) ומתפללים ליום שבו נוכל לחיות חיים בטוחים ומלאי צדק.

עד אז נמשיך לקוות, להתפלל, לפעול למען עולם טוב יותר, עולם שבו:

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י ה'׃ (יחזקאל, כ"ט, 21)

שבת שלום