הדרשה השבועית

פרשת בא

ההפטרה לפרשת בא ושירי מכות מצרים לאלתרמן


הרבה אסנת אלדר

אָמַר֩ ה' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ אֶל־אָמ֣וֹן מִנֹּ֔א וְעַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם

 וְעַל־אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל־מְלָכֶ֑יהָ וְעַ֨ל־פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּטְחִ֖ים בּֽוֹ׃ (ירמיה מ"ו, 25)


ירמיה מ"ו 13-28 (מנהג אשכנז) ישעיהו י"ט 1-25 (מנהג תימן)


חוט שני דקיק קושר בין אזכור שמה של העיר המצרית 'אמון מנא', לבין אזכורה של העיר בפואמה 'שירי מצרים' לאלתרמן, לבין אירועי תקופתנו אנו. שכן, העיר העומדת בהפטרה בפני חורבן, הופכת בפואמה של אלתרמן לייצוג אוניברסלי של כל הבירות בכל הדורות ובאופן כמעט נבואי מהווה בבואה למצבנו אנו, בשנה החולפת, עת מגיפה משתוללת ומביאה איתה מגיפות נוספות המאיימות על יציבות הכלכלה, החברה והדמוקרטיה הישראלית.

נֹא־אָמוֹן, מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ

ְשׁעָרִים נִתלְשׁוּ בִּילֵל.

וַתָּבֹאנָה מַכּוֹת מִצְרַיִם

לַעֲשׂוֹת בָּךְ מִשְׁפָּט בַּלֵּיל. [...]

כִּי הִכּוּ בָךְ אָלוֹת עֲשֶׂרֶת

עַל אָשֵׁם וְצַדִּיק וָתָם.

וְזוֹכְרָה אַתְּ לֵילוֹת עֲשֶׂרֶת,

וְרִאשׁוֹן לָהֶם לֵיל הַדָּם.

                                             בדרך נא אמון, מתוך: שירי מכות מצרים, נתן אלתרמן

בשנת 1944 ראה אור ספר שיריו השלישי של נתן אלתרמן ובתוכו מחזור שירי מכות מצרים, פואמה, שנושאה הוא עשר המכות הניתכות על העיר נא אמון.

העיר נא אמון, היא 'אמון מנא' העיר המצרית המוזכרת בהפטרה, שלימים תהיה גם בירת מצרים, עומדת בפני חורבן. על אף שמה של הפואמה, מבקש אלתרמן להרחיק את השירים מהמקור המקראי, ולהעמיד פואמה המבכה כל עיר הכורעת תחת משטרים טוטליטריים, כל עיר הנאנקת תחת אימי המגיפות השונות. החורבן, בפואמה, אינו מאורע היסטורי יחיד, אלא אירוע המסמל שרשרת של אירועי חורבן אוניברסליים. עיר הבירה המצרית משקפת גורלן של בירות נחרבות בכל הזמנים. 

שלא כפי המצופה, לא מוצגת בפואמה גאולתו של העם היהודי בעקבות החורבן והגלות, אלא אלתרמן משתמש בסמל של העיר 'נא אמון' לבכות את גורלה של האנושות כולה ומבקש לעורר בקרבנו הרגשת השתתפות כנה.

בשנה האחרונה, העולם כולו הוא בבחינת 'נא אמון', מסתגר מאחורי חומותיו, הוא 'גַל־עֵד לְעָרֹב וָדֶבֶר' ונדלק בהפגנות אין ספור 'להאיר לה בגידת שריה'. נראה שהמגיפה המשתוללת בחוצות, היא סמל לזו המשתוללת בקרב נבחרי הציבור הממאנים, או שמא כשלו ביכולתם לקבל החלטות אשר יאפשרו ריפוי. ריפוי של החולי הגופני והנפשי. בדומה לשיר המתאר את מכת הערוב, 'שונו פני איש / ופני חית הבית', שכן זריעת הפחד בקרב הציבור גרמה להרס של אמון בסיסי בין בני האדם. 

בשבוע הבא נציין 76 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שהפך ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה. נדמה כי הפואמה של אלתרמן רלוונטית מתמיד. נשזרו בו, בחוט השני, עוד חוטים המחזקים את הקשרים התרבותיים- היסטוריים בחיי האומה שלנו ובחיי האומות שמסביבנו. 

ההפטרה, המנחמת את יעקב ומבטיחה נקמה במצרים, שקמה עליו לכלותו, מבקשת להיקרא בעיניים אחרות, לכשקוראים את הפואמה של אלתרמן וכשעומדות אנו לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. הנקמה מפנה את מקומה לחיוב הבלתי מתפשר לזכור. כוח האומה הוא בזכרונה, גורס בן-ציון דינור, וממשיך, זה מותר האדם. השואה, היא המורשת האוניברסלית של כל בן ובת תרבות, היא הציבה אמות מידה לרוע המוחלט, וככזו חייבת להירשם לעד בתולדות האנושות כולה. קריאות לנקמה, מפחיתות מהחובה האוניברסלית לדאוג שלא יהיה עוד חורבן שכזה בקיום האנושי. החובה על הזיכרון, אינה בהכרח מזמנת את התקווה, אלא רק את האחריות. זו האחריות המתוארת בסוף ההפטרה בהבטחתו של ה' ליעקב: וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ" (ירמיה מ"ו, 28), הבטחה לייסר במשפט, כדי שתיטיב דרכך, כדי שתשלם על חטאיך. לא אשמידך, כי אם אלמדך. 

ובכל זאת, כיצד נוכל לזמן בימים כאלה את התקווה? 

יש שיראו בתקווה, כמעשה מחזורי, בקריאה לה': נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. נֹשֵֹא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה. וְנַקֵּה: הקריאה לה' כקריאת רפואה, מחילה וסליחה, מאפשרת גם את התנועתיות המחזורית, של עיבוד התקווה. היא תמיד נמצאת שם, מהבהבת, מאפשרת אחיזה בקרקע הנשמטת מתחת הרגלים.

ויש גם תקווה הרואה את סבלו של האדם ובד בבד את כוחו באחיזה בחיים עצמם:

'את חסד אחרון למוטלים בלי רעד / וחסד שחוק ראשון לנותרים ריקם'  (איילת, נתן אלתרמן)

 השיר הסוגר את הפואמה, מתאר את 'איילת', היא איילת השחר, גאולת ישראל מקדמת דנא, אולם, אין קתרזיס בתקווה ובגאולה שאלתרמן מציג, אלא יש בה ענווה גדולה ובעיקר אמונה בכוחם הבלתי מנוצח של החיים. 

מתוך הכאב של השנה האחרונה, מתוך הסבל הגופני, הכלכלי, הנפשי, צומחת ידיעה מוצקה בדבר חוסנו של האדם, חוסננו שלנו, ידיעת גרעין הקיום הנצחי, שלא ניתן להכחיד. 

התקווה, בשנה הזו, שתי בבואות לה, המתלכדות לבבואה הגדולה מסך חלקיה. זו בבואת התפילה המחזורית, הקריאה הבלתי מתפשרת לה'- נקה! והיא תקוות החזרה לשגרה, לשגרות הקטנות, לריבים הקטנים ולשמחות הקטנות.

ידיעת התקווה בשנה הזו נובעת דווקא מהקשר בין אירועים טראומתיים, שאין הם ברי השוואה, אולם מחייבי ידיעה ולימוד, ומסמנים לנו את ההבנה,  שגם התקופה הזו תעבור. התקופה תעבור ונצא ממנה מלאי ניסיון חיים חדש, עשירים בשיעורים שבחרנו ללמוד וגם בכאלה שבחרנו לשכוח, ומלאי אמונה בכוחו של האדם לצאת, שוב, מהמצור.

 'כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, / גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.' שר טשרניחובסקי ושירתו היא תמצית התקווה המוצגת בשיר הסוגרת את הפואמה של אלתרמן.

שבת שלום