הדרשה השבועית

פרשת בשלח

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה - על עוצמתה של השירה – הפטרת בשלח

הרבה אילה שעשוע-מירון


אני נביא של מה שהיה אני קורא עבר מתוך כף
יד של אישה שאני אוהב, אני חזאי של גשמי החורף שירדו,
אני מומחה של שלג דאשתקד, אני מעלה מאוב
את הדברים שהיו מעולם, אני מתנבא על תמול שלשום.

יהודה עמיחי, אני נביא של מה שהיה, פתוח סגור פתוח (עמ' 45)

עמיחי, מתאר את מלאכת השירה כנבואה על מה שהיה, העלאה באוב של הדברים שהיו, ומילותיו, המדויקות כדרכן, מעירות רצון להתלבט בשאלה: מה גורם לנו לשיר? מתי הופכת ההתבוננות האקראית בגשמי החורף או ההליכה היומית ברחוב עמק רפאים לשירה?

בילדותי אני זוכרת את עצמי משחקת בחצר הבית ושומעת מעבר לגדר החיה את קול הזמזום והשירה של השכנה. בלי להציץ מעבר לגדר ידעתי שהיא תולה כביסה. איכשהו תליית הכביסה והשירה הפכו למקשה אחת, ועדיין לעיתים אני מוצאת את עצמי תוהה, תוך כדי תליית הכביסה, איך זה שאני לא שרה.

אני מכירה אנשים שקמים בבוקר ושרים או מזמזמים תוך כדי רחצת הבוקר. כולנו חווינו באופן זה או אחר שירה במקלחת, ויש גם משפחות או יחידים שנוהגים לשיר תוך כדי נסיעה, כמו בשיר המוכר והאהוב של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב 'סע לאט': "כולם היו בראש אחד - שרנו ביטלס בקולות".

כל אלה גורמים לי לתהות, מתי קורה שהשירה פשוט פורצת מתוכי באופן חופשי ומתגלגל, בלי תשומת לב מיוחדת? אני מציינת לעצמי בצער מסוים שזה לא קורה לעיתים מאוד קרובות, בוודאי לא כמו השכנה בבית של הורַי, שנראה שתליית כביסה עוררה בה תמיד את הרצון לשיר, ומכאן אני חוזרת ומדייקת את השאלה: מהן הנסיבות בהן בוקעת השירה מתוכנו באופן ספונטני, שלא באירועים מוב֧נים מראש, כמו חזרות מקהלה או תפילה?

הייתי מכלילה ואומרת שסוג כזה של שירה קשור לתחושה בסיסית של נחת רוח, תחושת איזון ביני לבין עצמי וביני לבין העולם שסביבי. הייתי אפילו מעיזה ואומרת שמי שקם בבוקר ומוצא עצמו שר, יכול להעיד על עצמו שמצפונו נקי. קשה לי לדמיין אדם שמצפונו מייסר אותו פוצח באופן בלתי מודע בשירה.

מכאן קצרה הדרך להבין את דברי ר' סימון, המתייחסים לשירת הים ולשירה בכלל: "לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה."

המחשבה הזו על הקשר בין אמירת שירה לנס מעידה על קשר אמיץ בין שירה להכרת תודה, כאילו השירה מחברת אותנו למעיין של הודיה, כאשר עצם אמירתה מעמיקה את יכולתנו לחוש ברגש הזה, החבוי בתוכנו. ההודיה נושקת בהכרת הטוב ובהלל, ואלה בכוחם להסיר מאיתנו עננות של עוון וזדון, של קנאה ומדון, שייתכן וקיננו בנו. 

ממשיך ר' סימון:... בידוע שמוחלין לו עוונותיו, ונעשה כברייה חדשה. ישראל, כשנעשה להם נס – אמרו שירה, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל"  (מדרש תהלים יח' ו')

ומכאן אני חוזרת לעמיחי, הנביא של מה שהיה, המעיד על פעולת השירה כמחווה של שבח והלל, גם כאשר עומדים לרשותו, לדבריו, משאבי נפש דלים ומועטים:

בקול תחנון של מבקש נדבות

אני משבח את העולם.

בקול צועק לעזרה ממעמקים

אני מהלל.

(יהודה עמיחי, תחיה שלישית, מתוך ארבע תחיות מתים בעמק רפאים)

בכך עמיחי בעצם מודה שעצם אמירת השירה מעוררת בו את הרצון, או את ההכרח, לשבח ולהלל!

שירת דבורה בהפטרה לפרשת 'בשלח', וכמוה שירת הים בפרשת השבוע, שתיהן שירות שקולות, משובצות אמצעים אומנותיים, מילים וביטויים נדירים ודימויים עשירים. קשה לדמיין את דבורה או משה בקריעת ים סוף פוצחים בשירה כה מפוארת בפרץ של שירה ספונטנית. עם זאת, נראה שכל אחד מהאירועים הצית בהם את התשוקה העמוקה לבטא את תחושת ההתפעמות שלהם  בדברי שירה, ולתוך דברי השירה שזורה ההכרה ביכולתה של השירה לחצוב מתוך הלב את ההתפעמות, את הכרת הטוב, את תחושת הנס ולהעצימם. 

דבורה מתייחסת לעצם מעשה השירה בפתיחת שירתה: "אָנֹכִי לַ-ה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַ-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." (שופטים פרק ה' 3). בהמשך, בלב השירה, היא מעירה ומעודדת את עצמה לשורר: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר." (שם, פס' 12). הצירוף 'עוּרִי עוּרִי' מצא את דרכו לפיוט המושר בלב לבה של קבלת שבת הקבלית, 'לכה דודי' לשלמה אלקבץ: עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּהּ.

כאן הביטוי מתייחס לכנסת ישראל, שהקדוש-ברוך-הוא בא להקימה מעפר ולגאול אותה, וייתכן שבעצם אמירת השירה ('שיר דברי') אנחנו מבטיחים את גאולתה והתגלות האל עליה. 

ההתייחסות של דבורה לעצם מעשה השירה מהדהדת גם בפתיחה לשירת הים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַ-ה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו' 1)

ומהדהדת בשירת הנשים שמובילה מרים. מרים והנשים מסתפקות באמירה הזו, שאולי חוזרת על עצמה, ומלווה את הריקוד שבו הן פוצחות: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שם פס' 21). הגם שהפרשן חזקוני סבור שגם הנשים אמרו את כל השירה והכתוב הזכיר רק את תחילתה.

לשתי הנשים הללו, מרים ודבורה, היתה יכולת מעוררת השתאות 'לתרגם' את האירוע שזה עתה התרחש (ובשני המקרים – תואר בפירוט) ל"שפת הסימנים": שתיהן מבחינות ביד אלוהים המשוקעת בהתרחשויות הללו, ואינן חושבות לרגע לקחת לעצמן את התהילה והזכות על האירוע הנסי, כפי שמצהירה דבורה כבר בפתיחת השירה: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל... בָּרְכוּ ה'. – כלומר, כל עניינה הוא לברך את נוכחות האל וישועתו, ובכך היא מערערת (מראש!) על מזימת חז"ל להאשים אותה ביהירות, שגרמה להסתלקות הנבואה ממנה. 

ולסיום, עוד הערה קטנה על עוצמת השירה: בנסיבות שונות מאלה המתוארות בחציית ים סוף ובמלחמה בצבא סיסרא, השירה גם יכולה להישמע בהקשר של קינה וצער. בנסיבות אלה השירה מעוררת את הלב ופותחת את הדרך לאפשרות לבכות ולהתאבל. מכאן, שהשירה בכוחה לגעת במעמקי הנפש ולעורר אותה, בבחינת: 'עוּרִי עוּרִי' נפשי – אם להודיה ולשבח, או לצער וקינה. 

ואולי, כפי שמציע עמיחי, שני אלה כרוכים זה בזה באופן שקשה להפרידו:

בקול צועק לעזרה ממעמקים

אני מהלל.

שבת שלום