הדרשה השבועית

פרשת ויקרא

צמאה נפשי – הפטרת "ויקרא"

צמאה נפשי – הפטרת "ויקרא" /  הרבה נעמה דפני-קלן


ישעיהו מ"ג 21 - מ"ד 23 (ספרדים ואשכנז) ישעיהו מ"ג  21- מ"ד 6 (תימן, איטליה והמלצה רפורמית) 

חומש חדש נפתח – חומש של חוקים וציוויים, של קרבנות ושל נסיונות להתקרב לקדושה. והפסוקים לעתים כל כך זרים ומרוחקים. היכן תמצא את מבוקשה הנפש המייחלת לאלוהים? 

מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ: (תהלים ס"ג 1-3)

מה קורה לנו כשאנחנו צמאים? אנחנו עייפים. ואכן במקרא, המילים עיף וצמא הן פעמים רבות מילים מקבילות. הצמא למים, כשאנחנו לא מצליחים לתת לו מענה מהיר, גורם לנו להיות עייפים, להיות לא מרוכזים. ואנחנו צמאים ולא רק למים. אנחנו צמאים למים חיים, לאל חי, למשמעות, לחברות, לריפוי שסעים, לקשב, לתקווה. 

משורר תהלים כותב: (פרק מ"ב 2-3): כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:

בצמא הזה יש ערגה, ויש בו געגוע ויש בו עצב. וכן, יש בו עייפות. ובצמא הזה יש גם אהבה. יש בו גם געגוע לתקופות אחרות של מפגש, של חיים. כמו שכתבה נעמי שמר: מאהבתי הלכתי אל בורות המים, בדרכי מדבר, בארץ לא זרועה.

לכאורה, מה פשוט יותר מלהרוות צמא? ניגשים אל הברז, ממלאים כוס מים ושותים. אך מסתבר שרובנו לא עושים זאת, ולא משום שאין בסביבתנו מים. פעמים רבות כשאנחנו צמאים אנחנו מתבלבלים בתחושות שלנו ובמקום לשתות – אנו אוכלים. את תחושת הצמא אנחנו מדחיקים וקוברים עם אוכל שאיננו זקוקים לו. מסתבר שבכוחות עצמנו קשה לנו להרוות את תחושת הצמא. 

גם את הצמא הרוחני שלנו כל כך קל להדחיק. אפשר לאכול במקום –לקנות, לבהות במסך, לרוץ ממקום למקום, להיות עסוקים מאוד – רק לא להרגיש את תחושת הצמא. לא פשוט להודות שיש בנו צמא. לאנשים אקטיביים, שרגילים להרגיש שהכול תלוי בנו – קשה להודות שאנחנו צמאים. קשה להודות שאנחנו לא יכולים לתת מענה לבד לצמא שמפכה בנו. הרווית הצמא היא משחק עדין בין המתנה לבין עשייה, בין התמסרות לגשם שיגיע לבין פעילות אנושית כדי לשמור ולהגיע אל המים.

נדמה שהתרגלנו כבר לחיות במדבר, בסביבה שבה אין מספיק מים כדי להרוות את הנפש. איך אפשר להתמודד עם תחושת הצמא?

אני מסתכלת סביבי ואני רואה אנשים צמאים. צמאים לקשר, למגע, לקשב. צמאים למשהו אחר, צמאים לפרק חדש שיתחיל, צמאים לתחושה שיש משמעות לקיום שלנו, שיש לנו תקווה, שיש תקווה לחברה שאנחנו מנסים לבנות כאן.

השבת הזו, שבת פרשת ויקרא, שבת שהיא חלק מהתהליך שבין פורים לפסח, בין הסתר אלוהי להתגלות אלוהית, אני מזמינה אותנו לזכור שלא רק אנחנו צמאים לתיקון ולתקווה. גם החושבים אחרת מאתנו צמאים, גם הנראים אחרת מאתנו צמאים. הלוואי שנזכור שכדי להרוות צמא חברתי עלינו לזכור את כל הצמאים: ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם (ישעיה נ"ה) 

ההפטרה שלנו מבטיחה לנו שהיובש לא יימשך לעד: כִּ֤י אֶצָּק מַ֙יִם֙ עַל צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל צֶאֱצָאֶֽיךָ׃ (ישעיה מ"ד). 

עוד יבואו ימים, כך מבטיח לנו הנביא, של סליחה ושל חסד, של מים מפכים על נפש עייפה, של רוח טובה המביאה איתה תקווה וברכה לכל יושבי הארץ הטובה הזו. במהרה בימינו.

שבת שלום