הדרשה השבועית

פרשת שמיני

על מעלת הכבוד - הפטרת שמיני

הרבה אורית רוזנבליט


  • שמואל ב' ו' 1-19 (כמנהג הספרדים) 
  • שמואל ב' ו' 1-23 (הצעה רפורמית כדי לכלול גם את סיפור מיכל)
  • זכריה ד' 1-14 או ישעיהו י' 32 – י"א 12 (למציינים השבת את שבת תקומה)


השאלה שמעניינת אותי תמיד בקריאת הפטרה, היא מה הקשר בין ההפטרה לפרשה. במקרה של הסיפור בו מעלה דוד את  ארון ה' לירושלים, ההקבלות לפרשת שמיני רבות ונראות לעיין.  

פרשת שמיני נפתחת בהנחיות של משה לאהרון ובהן הבטחה לעם: כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ויקרא ט, 4). ובמרכזה מופע חגיגי זה והשלכותיו הנוראות - האש האוכלת את נדב ואביהו שני בני אהרון. 

בהפטרה דוד מעלה את ארון ה' לירושלים. עוזא דואג לארון ושולח יד כדי שהארון לא יפול, ונענש באחת כנדב ואביהו: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. (שמ"ב ו, 7). מרוב יראה, דוד לא מעלה את הארון לירושלים ומשאיר אותו בבית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים. 

לאחר שלושה חודשים דוד רואה שעובד אדום הגיתי זכה בברכה גדולה בזכות הארון המצוי בתחומו, הוא מחליט לעלות את ארון ה' לירושלים: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"(שמ"ב, ו, 12). בעוד נושאי הארון צועדים צעדים מדודים, דוד זובח שור ומריא, ומיד לאחר מכן מכרכר, כשהוא לבוש אפוד בד. דוד, המכנה את עצמו נגיד על ישראל, שלא לומר מלך, מתפקד בכל המהלך הזה של העלאת ארון ה' לירושלים בתפקיד הכהן הגדול. הוא זובח. הוא לבוש בגדי בד כבגדי הכהן. 

כאו נכנס לתמונה הבוז של מיכל המשקיפה על דוד מבעד לחלון. מבטה המזלזל, אינו מפריע לדוד להמשיך בריקודיו: וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת: (17-18) פסוקים אלה מזכירים בצורה מוזרה ביותר את הכתוב בפרשה:

וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (שמ"ב ו' 23-24)

כמו משה ואהרון המברכים את העם, כאן דוד לבדו, גם מקריב וגם מברך את העם. כבוד ה' איננו נראה.  דוד עומד לבדו ומברך את העם בשם ה'. מי שמנסה לחשוף את המלך בקלונו היא מיכל בת שאול. 

מיד עם מות נדב ואביהו אומר משה לאהרון: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד.. (ויקרא י,3) הוא מסביר את מות שני בני אהרון כדרך של אלוהים לגרום לעם לכבד אותו. המופע החגיגי של ה' אוכל את הזבחים, הפך באחת למופע אימים. טקס היום השמיני, ומות שני בני אהרון נדב ואביהו, בא לפי פרושו של משה להעלות את כבוד האלוהים. לעומת זאת בהעלאת ארון ה' לירושלים דוד עסוק בכבודו שלו עצמו. 

מיכל המשקיפה בתחילה מהחלון ובהמשך מבקרת את התנהגות דוד, הוא בוז של מי שכבר לא תזכה לכבוד, אבל גם יודעת, אם כבת מלך שהודח, ואם כאשה בעולם של גברים, שהכבוד הזה מכביד לא רק על מי שזכה בו, אלא גם על סביבתו כולה. נראה ששאלת הכבוד מחריפה עם בניית הממלכה. כבודו של בשר ודם הנתון לביקורת ואף לבוז. 

תגובת משה למות שני בני אהרון, היא אנושית, גם אם קשה לעיכול. הוא מדחיק את נוראותו של המוות, הפתאומי, ועסוק בהסברים.  דוד מתגלה ברדיפת הכבוד והכוח. לאחר מות עוזא הוא ויתר על הארון ובהעלאת הארון בכל זאת לירושלים הוא רוצה את הברכה הרבה בה זכה עובד אדום הגיתי. דוד רוצה את הברכה שיביא לו ארון ה', ואת הכבוד שיבוא עמה.

אני רוצה להציע שההקשר בו מתרחש הסיפור הוא שיוצר את הפער הבלתי נסבל. דוד בונה את עצמו כמלך. כמלך הוא נזקק לכבוד מלכים, בעוד משה בונה את ה' כמלך, ככזה הוא דואג לכבוד ה', יחד עם אהרון אותו ממנה משה למשרתו הראשי של המלך ה'. 

המחזמר קזבלן מציג את שאלת הכבוד בחברה הישראלית הצעירה. "כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד", הוא שר עם חבריו לאחר ההשפלה שעבר בבית אהובתו הפריבילגית. הוא טובע את הביטוי "בשביל כבוד צריך לעבוד" המתגלה ברבות השנים כביטוי שקרי. השיבה אל הארץ וקיבוץ הגלויות בימינו מחדדים את שאלת הכבוד בכל עוזה. בשביל הכבוד והכיבודים נעשים בעולמנו מעשים חמורים מאלה של דוד. 

ואולי הגיע הזמן שנשאיר את הכבוד לאלוהים, ואנחנו נעסוק בלהיות בני אדם – נרקוד, נשיר נאהב ונבנה ביחד חברה אנושית של חסד. 

שבת שלום וחג עצמאות שמח