הדרשה השבועית

פרשת תזריע

גם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – הפטרת תזריע

גם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת (ע"פ בבלי מועד קטן כ"ה ע"ב) – הפטרת תזריע / הרבה אילה שעשוע-מירון


הפטרות מסורתיות לתזריע: מלכים ב' ד 42 – ה' 19, למצורע: מלכים ב' ז 3-20  

ההצעה רפורמית לתזריע: מלכים ב' ה 1-14. למצורע: מלכים ב', ז 3-16


גם גיבורי חַיִל לוקים בצרעת.

הסיבה לכך אינה נעוצה בחולשה גופנית, או פגם במערכת החיסונית שלהם. כבודם של הניסיונות לאפיין את מחלת הצרעת על-פי הסימנים המופיעים בצמד הפרשות תזריע-מצורע במקומם מונח, אך התבוננות בהופעת הצרעת במקרא מחזקת פעם אחר פעם את הרושם כי הצרעת המקראית היא נגע שסיבותיו אינן רפואיות. את הסיבה לצרעת כדאי לחפש במצבו הנפשי, הרגשי או המוסרי של הלוקה בה, ולאו דווקא במצבו הגופני. 

פרשנית המקרא נחמה ליבוביץ', החוקרת ביסודיות, כדרכה, את מיטב הפרשנים המתייחסים לנגע בהקשר של פרשות תזריע-מצורע מסכמת: "אין הצרעת כשאר מחלות הבאות על האדם אלא, לדעת רוב פרשנינו, היא משהו נסי, הבא על האדם בהשגחה פרטית כאות ורמז על כך שחטא וכקריאה אליו לחזור בתשובה." 

(נ. ליבוביץ, עיונים בספר שמות, עמ' 157)

ומכאן לשאלה: מהו מקור הצרעת של שר צבא ארם, נעמן, שסיפורו מופיע בהפטרה לפרשת תזריע (מלכים ב' ה')?

נעמן הוא שר צבא מוערך ואהוד, לא רק בקרב עמו. גם אלוהים מתערב לטובתו כאשר נותן בידו "תְּשׁוּעָה לַאֲרָם", תשועה שחז"ל (בבלי מגילה ג' ע"א, שם הוא מופיע בכינוי המליצי: הדדרימון בן טברימון) מסבירים בכך שדרך קשתו לתומו והרג את אחאב מלך ישראל. התארים המיוחסים לו הם מפליגים, החל ב"אִישׁ גָּדוֹל", המשך ב"נְשֻׂא פָנִים" וכלה ב"גִּבּוֹר חַיִל", אבל מסתבר שגם גיבורי חיל עלולים ללקות בצרעת, למרות גדוּלתם ואולי בגללה. 

אם ננסה להבין את הצרעת כפגם בהתנהגותו של נעמן, אפשר יהיה לייחס – על-פי סמיכות הפסוקים - את הופעת הצרעת של נעמן בפסוק שבא מיד בעקבות אזכור הצרעת: וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. (מלכים ב' ה' 2)

להביא 'תְּשׁוּעָה לַאֲרָם' זה דבר אחד, אבל מכאן ועד שבי נערה קטנה (ומעניין הצירוף: גם נערה וגם קטנה, כאילו להדגיש את היותה חסרת ישע), והבאתה לשמש את אשתך, זה כבר דבר אחר: אז גם בארזים נפלה שלהבת, והשלהבת נותנת אותותיה בהופעת הצרעת על גופו של שר צבא ארם. 

המשך הסיפור מעניק חיזוק נוסף לקשר בין הנערה הקטנה לבין הצרעת: הנערה היא הסיבה, והיא גם זו שמציעה את הפתרון: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא (שם, פס' 3) – יחלה נעמן את פניו של הנביא, כשליח האל, וירפא מצרעתו. הביטוי המקראי המופיע כאן בתיאור ההחלמה מנגע הצרעת הוא: יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. הוא מחזק את טענתה של נחמה ליבוביץ' שנגע הצרעת אינו חולי אלא נגע שמֵשית האלוהים על האדם, על מנת לגרום לו לשים לב למעשיו, וכשם שנַגע את האדם בצרעת, באותו הרף עין, יכול גם לאסוף את הצרעת מהאדם, לאחר שלמד את השיעור שעליו היה ללמוד. 

המלבי"ם בפירושו מזכיר את חז"ל שגם הם קשרו בין שביית הנערה לבין צרעתו של נעמן וכותב: 'וחז"ל אמרו שנענש על שארם יצאו גדודים וַיִּשְׁבּוּ מא"י נערה קטנה - שהיה בפקודת נעמן.'

וכשם ששביה של הנערה הניע את הופעתו של נגע הצרעת, דבריה של הנערה על הריפוי האפשרי מניע את עלילת הסיפור קדימה, בבחינת: 'וְנַעַרה קטנה נֹהֵגת בָּם' מנבואת אחרית הימים של ישעיהו (ע"פ ישעיהו י"א). נעמן פנה למלך ארם וציטט את דברי הנערה כלשונם, והמלך קיבל את הצעתה כלשונה ושלח ספרים ביד נעמן למלך ישראל. 

אלא שנעמן עדיין לא הפנים את הלקח המתבקש. הוא לא הבין שמקור הצרעת שלקה בו טמון בדבר "קטן" שהוא לא מייחס לו חשיבות: שבי הנערה הקטנה. מעמדו הבכיר מטעה אותו ודוחף אותו לנהוג בעצמו בגדלוּת ובגבהוּת לב: הוא מסרב להיענות לעצת הנביא כיון שהלה לא נהג על-פי כללי הטקס שלהם ציפה נעמן, ורק בעצת עבדיו הוא נאות לקיים את הנחיותיו של הנביא, ולרדת לטבול בנהר הירדן, שאותו הוא משווה לנהרות דמשק הרחבים, ושוב נופל בהשוואה בין הגדול והחשוב בעיני עצמו ל"קטן". הטבילה אכן מביאה איתה את הבשורה: בשרו של נעמן חוזר להיות כבשר 'נַעַר קָטֹן'. במובן זה אפשר לומר שהטבילה 'הופכת את עוֹרוֹ' (על-פי ירמיהו י"ג) של נעמן בכל הנוגע לגינוני הגדלוּת שהציג קודם לכן, ומעתה הוא נוהג מתוך ענווה, הכרת תודה ושפלות רוח, הבאים לביטוי מוחשי במחווה ההשתחוויה שהוא חוזר ומזכיר שלוש פעמים בפסוק אחד, ואחר כך בנפילה מעל המרכבה. נראה שנעמן מבין את חטאו, ובשתי הזדמנויות מבקש סליחה – בקשת סליחה ראשונה אני מפרשת כבקשת סליחה על עצם המעשה, שבי הנערה, והשנייה על גבהות הלב והיוהרה שבה נהג.

לשאלתו של ירמיהו (שם), נראה כי הופעת הצרעת עשויה לממש, במקרה הטוב, את האפשרות מרחיקת הלֶכת שבה אכן יַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו (שם).

שבת שלום