הדרשה השבועית

פרשת בהר

כְּבַקָּרַת֩ רֹעֶ֨ה עֶדְר֜וֹ - הפטרת בהר- בחקתי

הרבה נועה מזור

יחזקאל ל"ד 1-15 (תימן ואיטליה), ירמיהו ט"ז 19 – י"ז 14 (ספרדים ואשכנז), יחזקאל כ' 1-12 (הצעה רפורמית)

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלהים הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים: (יחזקאל ל"ד 1-2)

עד לפני כמה חודשים, אם הייתי מתבקשת לדמיין רועה עם עדר, הייתי מדמיינת שטחים נרחבים, דממה שמופרת רק בפעיית הכבשים, רוח קלילה והמון זמן למחשבה והתבוננות. ושיהיה לעדר בתיאבון.

כשקראתי את הפטרת בחוקותי – יחזקאל לד 1-15, למרות שהיא כולה משל על עדרים ורועים, ועל תפקידו של הרועה לדאוג לעדר, שתי תמונות מאוד מוחשיות ומציאותיות עלו מול עיניי. אחת קשורה למשל, אחת לנמשל, ושתיהן לחיינו.

במשל - בחודשים האחרונים, סיפורים על רועים מגיעים מכיוון הרי יהודה, שם יש מאבקים בין עמים, דתות ואנשים על שטחי מרעה. למרות גודל המרחבים והשטחים, יש מי שהרצון לחיות בפיסת ארץ מסוימת דורש ממנו לדחוק את שכנו החוצה.

בנמשל – דברים אלה נכתבים כמה שעות לפני פקיעת המנדט של בנימין נתניהו להקמת ממשלה. אני לא יודעת אם הוא הצליח להקים ממשלה, או שמא המנדט עבר למישהו אחר, ואם כן – למי. אבל מאוד ברור, שכבר הרבה זמן מדינת ישראל מתקיימת ללא רועה, ללא מנהיג שדואג לה.

בנבואת יחזקאל, ה' מוכיח את הרועים על כך שהם לוקחים את מה שהם צריכים מהעדר, אבל לא דואגים לצרכים שלו. "אֶת הַחֵ֤לֶב תֹּאכֵ֙לוּ֙ וְאֶת הַצֶּ֣מֶר תִּלְבָּ֔שׁוּ הַבְּרִיאָ֖ה תִּזְבָּ֑חוּ הַצֹּ֖אן לֹ֥א תִרְעֽוּ׃אֶֽת הַנַּחְלוֹת֩ לֹ֨א חִזַּקְתֶּ֜ם וְאֶת הַחוֹלָ֣ה לֹֽא רִפֵּאתֶ֗ם וְלַנִּשְׁבֶּ֙רֶת֙ לֹ֣א חֲבַשְׁתֶּ֔ם וְאֶת הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם וְאֶת הָאֹבֶ֖דֶת לֹ֣א בִקַּשְׁתֶּ֑ם וּבְחׇזְקָ֛ה רְדִיתֶ֥ם אֹתָ֖ם וּבְפָֽרֶךְ׃" (פס' 3-4) התגובה ללקיחה לצרכים האישיים מחד גיסא, וחוסר הדאגה לצרכי העדר מאידך גיסא, היא התפזרות העדר, היפרדותו לחלקים. דרוש רועה טוב, רועה אמיתי, שאכפת לו מהעדר, שיבוא ויקבץ את העם יחד. סליחה, את העדר.

בנבואת יחזקאל, אלוהים אומר שהוא יבוא וידאג ויקבץ אותנו יחד. אחרי האסון של השבוע שעבר, ובתוך מציאות חיינו המורכבת תמיד, אני רוצה לתהות, לא איך נחכה למנהיג שיחבר אותנו וידאג לנו, וגם לא נחכה להתגלות אלוהית. אלא – איך נפעל יחד, להנכחת אלוהים. איך נראה את הפלא שקיים בחיים, בעולם בעצם הבריאה. איך נראה את צלם אלוהים בכל אדם שנפגוש. איך דאגה של אדם לאדם תיצור את העדר – במובן החיובי של המילה. ולא נחיה בנפרד ובמלחמה, אלא בדבוקה, בחברות, בדאגה. ואולי אז גם יתגלה הרועה הראוי, ותתגלה הנהגתו של האל.

שבת שלום