הדרשה השבועית

פרשת בהעלותך

תאוות חיים מתפרצת – שפיכות דמים או נבואה?

השבת, כשאנו מגיעים בסדר קריאת התורה אל פרשת "בהעלתך", אנחנו בעצם רק שנה אחרי יציאת מצרים. רובן המכריע של הפרשות שקראנו בחודשים האחרונים, מאז פרשת משפטים שבספר שמות, עסקו במצוות, חוקים ומשפטים. החל בהנחיות המשכן וכליו ומעשה הקורבנות, דרך לוח השנה והחגים ועד המצוות שבין אדם לחברו ויצירת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בכל הזמן הזה עוד ישב העם ליד הר סיני, כמו שנאמר בפרשתנו: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:" (במדבר י' 11-13)

ורש"י מפרש: "נמצאת אתה אומר, שנים עשר חודש חסר י' (10) ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם, ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה". והנה אנחנו, עשרה ימים אחרי שחגגנו חג מתן תורה של שנת תשפ"א, נקרא על המסע הראשון מההר והלאה. ואנו יודעות ויודעים את מה שהעם היוצא לדרך על שבטיו ודגליו לא יודע – שהדרך עוד ארוכה הרבה יותר משנדמה להם.

שנה שלמה של חניה. אין תזוזה. כלומר, יש תזוזה אדירה בתוך העם, בחוויה של העם, בנפש העם. הם הגיעו (או אולי מוטב לומר: אנחנו הגענו) אל ההר שבלב המדבר כעם של עבדים ושפחות ששוחררו, חודש וחצי לאחר שיצאנו מבתי-העבדות שלנו, משגרת ימינו כמשועבדים. לפתע במדבר הפתוח, המצרים הרודפים טובעים לעינינו בים, משה מוביל את הדרך וחוויית החירות מטלטלת. ניצבים בתחתית ההר, מתכוננות לשמוע את דבר האלוהים, ההר עשן וקול השופר רועם – "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות י"ט, 16).

אחרי הקולות והברקים, העם נותר פתאום לבד. דממה. משה נשאר על ההר לקבל וללמוד את התורה כולה, ובנות ובני ישראל נותרו למטה רק עם ההבטחה שבעוד ארבעים יום הוא ישוב. בחלוף הימים, חולפת גם כל יכולת ההחזקה העצמית. הכבלים פוקעים, הרסן מותר, וכך מגיע אל עולמנו פולחן עגל הזהב, וגם העונש – הבנים הבכורים, שהוקדשו לה' לאחר מכת הבכורות אך היו שותפים במעשה העגל, מאבדים כעת את מעמדם לטובת הלויים. כעת השבט הזה יישא עליו, ברוח ובכתפיים ממש, את נוכחות האל במחנה. הלוחות נשברו. משה עלה שוב אל ההר. עוד ארבעים ימים. ואחריהם, במקום עגל זהב, בנינו משכן וארון ומזבח ומנורה ובגדי כוהנים, ויצרנו סדר במחנה סביב מתחם הקדושה שבלב העם.

אבל כל זה מתרחש בלי לזוז מן המקום – כל התהליך הלאומי האדיר הזה קורה כמעט בלי לצאת מהבית, מהאוהל, מהסוכה. למדנו כל-כך הרבה על עצמנו, עלינו לפסגות וירדנו לתהומות – ונותרנו במקום הפיזי האחד הזה.

והשבת, כשאנו מגיעים בסדר פרשות השבוע אל פרשת "בהעלתך", "נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת", והעם מקפל את סוכותיו ואוהליו ומתחיל לנוע אחרי עמוד הענן והאש: "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:" (במדבר ט', 17-18)

לכאורה, מתחילה תנועה. למעשה, התנועה הזו נשלטת לחלוטין. אין בה חופש, אין בה בחירה של נתיב, גם לא של קצב. הסתיים הסגר, מגבלות התנועה עוד קיימות. המבט מופנה כל הזמן "למעלה", לקבלת הנחיות – עד לאן מותר ללכת? מתי נעצור? מתי נחנה ולכמה זמן עד התנועה הבאה?

המצב הנפשי הזה, המתח בין חירות לתלות, בין חופש תנועה למגבלות חיצוניות שאין עליהן שליטה, יוצר בעם מערבולת, סערה שחייבת להתפרץ.

בסמיכות מרתקת של פרשיות, אנו קוראים: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י' ל"ה-ל"ו), סיסמאות הגיוס והשחרור, התנועה והעצירה, שמלוות מאז את מסעם של ספרי התורה גם בבתי-הכנסת שלנו (ופוקדות עלינו, גם כיום, מתי לעמוד ומתי לשבת); ומיד אחר-כך: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:" (י"א, 1-4)

האש בוערת ואוכלת בעם, האספסוף מתמלא תאווה ומבקש בשר, כלומר דם, הרג, שליטה על החיים, אם לא על חיי שלי אז על חייהם של אחרים ועל מותם. סובלימציה של כוח אל בעלי-החיים, בעלי נשמות שניתנה הרשות לפגוע בהן. אם בני ובנות ישראל היו אוכלים בשר במשך כל התקופה הזו, אל עבר מי הם היו משחררים את הכוחות ההרסניים של המערבולת הנפשית? מי היה הקורבן של המתח האכזרי של החירות הכלואה?

גם המן המופלא, מתנה אלוהית משמים ממש, לא מרגיע את הטירוף. עד שלא תנחת על המחנה להקה אדירה של שלווים, וכל אחד ואחת בעם יפרקו את תאוותם על עשר ציפורים לפחות, לא תהיה רגיעה. אבל לא פחות מכך – והפסוקים ממש שזורים זה בזה – עד שלא תעלה מתוך העם להקת של נביאים שיהפכו את המחנה למעט יותר חופשי, עצמאי, יעניקו לכל שבט ולכל פרט את התחושה שגם הם שותפים בהנהגה, בשמיעת קול האלוהים ובהשמעתו לעם, לא תנוח רוחם.

אחרי שנה של חניה, של תהליכים אדירים ודרמה מטלטלת אבל ללא כל תנועה פיזית, כשמתחילים טיפה לזוז מתפרצת כל האנרגיה. חלקה מתפרצת בטירוף, בתאווה, ברצון לדם ואש ותמרות עשן. בהרבה קורבנות כואבים. חלקה מתעלה בשמיעת קול האלוהים, בשותפות באחריות, בנטילת חלק בהנהגה. אם אלה שתי האפשרויות, שפיכות דמים או נבואה, ברור למה המנהיג הצעיר-מדי, יהושע, מבקש "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!" (י"א, 28) – ההתעלות הזו, שבעים ושניים הנביאים המתנבאים במחנה ומשמיעים קולות חדשים, מאיימים על הסדר הממושטר, מאיימים יותר מההמון העם שיוצא לשחוט. וברור גם למה המנהיג הבוגר, משה, משיב לו "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם כ"ט) – את הכוחות שעד עכשיו עצרנו וסגרנו, כוחות שיכולים להיות כנפי-רוח, כנפי נשרים אבירים, או כוחות שיסוי וכאב; את תאוות החיים הזו עדיף שנכוון להתעלות הרוח, לנתינה וליצירה.

פוטנציאל האספסוף ופוטנציאל הנבואה – שניהם מצויים בנו, שזורים זה בזה, נובעים מאותה תאוות חיים שמבקשת לפרוץ אחרי שנה של עצירה ואובדן חירות. ומי יתן כל עם ה' נביאות ונביאים.

שבת שלום