הדרשה השבועית

פרשת קרח

וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר – הפטרת קרח

הרבה גילה קן


 שמואל א' י"א 14 – י"ב 22 (כל המנהגים), שמואל א' י"ב 1-14 (הצעה רפורמית)

פרשת קרח ויחד איתה ההפטרה שלה מספר שמואל א' מכילות בתוכן גם את מערכת היחסים המורכבת שיש לתרבות שלנו עם כוחות הטבע. סיפור קֹרַח ועדתו מפורסם וכמעט כולנו מכירים את סיפור האדמה שפוצה פיה ובולעת את קֹרַח וכל מי שיחד אתו מרדו בסמכותו של משה רבינו. בסיפור ההפטרה אנו חוזרים אל אותו נושא כאשר שמואל הנביא פורק על העם את תסכולו מהם, על כך שהם מתעקשים על מלוכה במקום להסכים להמשיך ולקבל על עצמם את סמכותו כנביא. אבל, הסיפור כאן איננו רק על הנהגה ועל שאלת הזכות לבחור מנהיג ולהיות מנהיג (או מנהיגה), אלא על שאלת מערכת היחסים שלנו כעם וכאנשים עם כדור הארץ.

"...הֲל֤וֹא קְצִיר חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל ה' וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י ה' לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ׃ וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל ה' וַיִּתֵּ֧ן ה' קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כׇל הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵֽל׃ וַיֹּאמְר֨וּ כׇל הָעָ֜ם אֶל שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד עֲבָדֶ֛יךָ אֶל ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל נָמ֑וּת כִּֽי יָסַ֤פְנוּ עַל כׇּל חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל הָעָם֙ אַל תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כׇּל הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י ה' וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת ה' בְּכׇל לְבַבְכֶֽם׃ וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי תֹ֥הוּ הֵֽמָּה׃ כִּ֠י לֹֽא יִטֹּ֤שׁ ה֙' אֶת עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל ה' לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם׃"   )שמואל א' י"ב 16-22)

מה עושה כאן שמואל? בדיוק מה שעשה משה והוא לקרוא את עזרת השמים והארץ להיות סוג של שוט שיכניע את העם. אם לא נקשיב? תבלע אותנו האדמה. אם נשמח מדי בהנהגה אנושית? תבוא סופת גשמים על שדה החיטה שעמלנו עליו. אם נסטה מדרך הישר? תקיא אותנו הארץ.

השבר הזה יושב בבסיס התודעה היהודית ומפעיל אותנו עד היום.

מצד אחד, יש בדבר צד חיובי והוא שאנו מזהים קשר בין הפעילות האנושית ובין בריאותו של עולם. היהדות מבינה שבני אדם ארוגים היטב אל תוך הביוטופ שלנו ואין בנו את תודעה כוזבת שמציבה אנושות מחוץ לגבולות הטבע.

כמעט.

רגע לפני שמהללים את מערכת היחסים הזאת שווה לשים לב לכך שהיא משמשת בעיקר ככלי חינוכי כלפי עם ישראל, חרב הרעב והגלות מהאדמה מונחת על צווארינו כל רגע ורגע. בין אם מדובר במרד בנביא המנהיג ובין אם מדובר ב"עבודה זרה" העונש הוא תמיד חסר פרופורציה באופן קיצוני ובדיוק שם, בסדק הזה שבין חטא ועונש, צומח ניכור עמוק מהמקום שלנו בעולם.

בדיוק בסדק הזה צומחת תפיסה עצמית של גלות גם כאשר אנו יושבים לבטח בתוך הארץ שלנו, מכיוון שלמדנו שוב ושוב שבכל רגע עלולה האלוהות להתהפך עלינו ולהוריד גשם שלא בעיתו, שיהרוס את יבולנו. על כל מילה לא נכונה יכולה האדמה לפצות את פיה ולבלוע אותנו. לכל אורך הדורות ובמגוון תרבויות יהודיות איבדו האדמה ועולם החי והצומח את מערכת היחסים העצמאית שלהם אתנו, והפכו כלי שרת למערכת היחסים שלנו עם האלוהות, וכתרבות אנו חווים את העולם לא כ"דבר שלעצמו" אלא כשיחה בינינו ובין אלוהים, או שיחה בינינו לבין עצמינו.

הדור שלנו חווה משבר סביבתי חזק שנובע מחוסר היכולת של בני אדם רבים לנהל מערכת יחסים נכונה עם העולם. כשמנסים לרדת לשורש הרעה החולה, יש כאלה המסיקים שחזרה אל פולחן פגאני תשנה את תודעתנו, שפולחן האדמה יבריא את החיבור שלנו עם העולם. אבל אני חושבת שלא חוזרים אחורה, גם לא כשמסתובבים בתוך ספירלת זמן. החייאת פולחני אדמה והאלהת האדמה רק יהפכו אותה שוב לחפץ, לכלי, לסמל לשיחה הפנימית שלנו עם עצמינו, דבר שביר שיוביל חזרה אל תודעה של פחד. השאלה היום היא כיצד עוברים מבעד לפחד וניכור והחפצה, לעבר מערכת יחסים של כבוד במובן העמוק והדתי ביותר של המילה? אולי המהלך הוא הפוך למתואר במקרא. אולי כאשר נדע לחיות בכבוד עם שמים וארץ ומטר, נדע גם למצוא את מקומנו בעולם ומשם נבין כיצד לנהל יחסי כבוד אחת עם השניה. ובסוף, בסוף אפילו נמצא הנהגה ראויה.

שבת שלום