הדרשה השבועית

פרשת מטות

שבת שמעו - הפטרת מטות-מסעי – שבת שנייה של בין המצרים

הרבה גליה סדן

אנחנו בשבת השנייה מבין שבתות "תלתא דפורענותא". השבת נקראת "שבת שמעו", על שם הפסוק הפותח אותה: שִׁמְע֥וּ דְבַר ה' בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכׇֽל מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ (ירמיהו, ב, 4).

שלוש שבתות אלו, המקדימות את ט' באב, כוללות נבואות זעם וחורבן, בבחינת – "היטיבו רוע מעלליכם" על מנת שלא יארע חורבן נוסף. אמת הדבר – לא נעים לשבת בבית הכנסת בעת קריאת הפטרות אלה. קשה לשמוע את דברי הזעם, את ההאשמות, את העונשים הצפויים עליהן. קשה עוד יותר להיווכח, שנה אחר שנה, ברלוונטיות של הפסוקים לחיינו אנו. קשה, אבל הכרחי: אם לא נזכיר לעצמנו מהם הגורמים להתפוררותה של החברה בימי קדם, התפוררות שהביאה לחורבן שסיים עידן בן 600 שנה – לא נשכיל לעשות כל שביכולתנו על מנת לרפא את החברה מתחלואיה (תרתי-משמע) ולבנות עתיד טוב יותר.

וכך אומר הנביא:

שִׁמְע֥וּ דְבַר ה' בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכׇֽל מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' מַה מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּ֥לְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃ וְלֹ֣א אָֽמְר֔וּ אַיֵּ֣ה ה' הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹא עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹא יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃ וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה׃ הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה ה' וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ׃ (ירמיהו, ב, 8-4)

אלוהים פותח ושואל (בנימה שיש בה יותר מקורטוב של עלבון ותחושת בגידה), "מה מצאו אבותיכם בי עוול?!", ומדוע העם איננו זוכר את חסדיו של האלוהים שהוציא את העם ממצרים. עם סיומו של ספר במדבר, מעניין הקשר שנוצר בין דבריו אלה של האלוהים לבין סיומו של המסע במדבר וההתקרבות אל המנוחה והנחלה בארץ המובטחת. מאליה עולה השאלה – האם כאשר חיינו הופכים לקלים ופשוטים יותר ואיננו זקוקים יותר לעזרה ותמיכה, מוסרי לשכוח את החסדים שנעשו עמנו בעבר? לא אעסוק כאן בשאלה זו, אך מעניין יהיה להתעכב עליה בהזדמנות אחרת.

אז ממשיך הנביא בהאשמה "ותטמאו את ארצי". לכאורה, טומאת הארץ מתבטאת בשכחת שמו של ה': "הכוהנים לא אמרו – איֵה ה', ותופשי התורה לא ידעוני" – אך רק לכאורה. שכן להבנתי הפסוק הבא תולה את טומאת הארץ באחריותם של המנהיגים: הכוהנים, תופשי התורה, הרועים (הרועים הרוחניים), והנביאים. כלומר: המנהיגוּת. אם כך – במה נכשלה המנהיגוּת? מה פירושה של הבחירה "לא לדעת את ה' "?

בימים אלה מסתיימת הקריאה במסכת יומא לפי מחזור "הדף היומי" בתלמוד. בדף פו עמוד א, אחד הדפים האחרונים של המסכת, עוסקת הגמרא בשאלת חילול השם:

היכי דמי [כיצד הוא[ עד היכן מגיע ענין זה של חילול השם? אמר רב: כגון אנא [כגון אני] שאני אדם חשוב וידוע לרבים, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר [אם אני לוקח בשר מהטבח ואין אני נותן לו כסף מיד] שעלולים לחשוב שאין בדעתו לשלם כלל ויחשב בעיניהם כגזלן וילמדו ממנו לגזול. (הסבר ע"פ פירושו של הרב עדין שטיינזלץ. אתר ספריא)

מהו חילול השם אליבא דרב? התנהגות של דמות ציבורית ידועה באופן שלמראית עין איננו הולם – כדוגמת קבלת בשר ללא תשלום, תוך ניצול לכאורה של מעמדו.

חילול השם, אם כך, הוא התנהגות לא הולמת, בפרט של מנהיגוּת העם. אדם שמנצל את מעמדו, ולו לכאורה, מהווה דוגמא אישית רעה, ותורם להתפתחותה של חברה נצלנית שיש בה נורמה פסולה של טובות הנאה וניצול החלשים ממך.

סוגיה תלמודית זו מביאה להבנה מעניינת ביותר של דברי ירמיהו, כמכוונים לתיקון חברתי ולא לעניינים שבין אדם למקום. ואכן, ימי בין המצרים, ארבעת הצומות ובמיוחד ט' באב – נתפשו במסורת כימים של חשבון נפש חברתי.

בימים אלה של בין המיצרים ועם סיומו של חומש במדבר כאשר עם-ישראל עומד על גדות הירדן ורואה את הארץ המובטחת מנגד – מי ייתן ונגיע גם אנו אל המנוחה והנחלה, ונזכה לחיות בחברה צודקת ובריאה, חברה של חסד ואמת.

שבת שלום