הדרשה השבועית

פרשת ואתחנן

מילות נחמה ותקווה, דברי אמונה -הפטרת "נחמו

הרב יהוידע עמיר

 ישעיהו מ' 1-16 (מנהג איטליה והמלצה רפורמית). ישעיהו מ' 1-26 (כרוב הנוסחים)

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ. קוֹל קוֹרֵא:  בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. 

...

קוֹל אֹמֵר: קְרָא, וְאָמַר: מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.

עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. הִנֵּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל.            ישעיהו מ, 1-11

שבת "נחמו", השבת שלאחר תשעה באב שבה נקראת פרשת "ואתחנן", היא רגע מכריע במקצב החיים היהודיים. אחת לשנה, כל שנה ובכל דור ודור, נתבעים יהודיות ויהודים לחוות מחדש את החורבן. כך בדורות שחוו רדיפות, אומללות ומחסור כבדורות שחוו שגשוג, רווחה וביטחון. בלא קשר למצבה הממשי של הקהילה היהודית באותו דור, החורבן, אימי הגלות, כאב ההיסטוריה, הם מרכיב בחוויית הקיום שמעצבת המסורת היהודית. שלושת השבועות של "ימי בין המֵצרים" הנפתחים בצום י"ז בתמוז ומסתיימים בצום ט' באב מנכיחים את החורבן בכל אימתו. בכל אחת משבתות בין המצרים נקראת הפטרת תוכחה, המלמדת בעוצמה רבה שהחורבן אינו רק אסון נורא. הוא גם, וקודם כל, תוצאה של השחתה, ניוון, גזל ועבודה זרה שהביאו את החברה אל סף החידלון. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, 21), קראנו בהפטרת השבת שעברה, מכינים את רוחנו לקריאת מגילת "איכה" בליל צום תשעה באב. 

באותה מידה ממש, מיד לאחר תשעה באב, החל משבת "נחמו", תובעת המסורת לחוות נחמה, ובניין, אמונה ותקווה. בכל דור, גם בימים שחוו חורבן ואובדן, אימה ורדיפה, נקראו יהודיות ויהודים להנכיח את הביטחה בגאולה, את שמחת הבונות והבונים, את חידוש ימינו כקדם, כדרך שחוו אותם שבי ציון. במשך שבעה שבועות תמימים תיקראנה הפטרות הנחמה המנכיחות חוויות אלה, המבשרות התעוררות ותחייה. זה יהיה אקורד הסיום של השנה, עד לסיפּה של השנה הבאה. צלילו הראשון נשמע בהפטרתנו, בקריאה הגדולה  – "נחמו, נחמו עמי". הביטחה בפוטנציאל השיבה והתחיה, ההתחדשות והריפוי, הגאולה והנחמה, גם היא מרכיב יסודי בתודעה שמעצבת המסורת היהודית שנה בשנה. שמחת הבניין, ממש כמו אבל החורבן, בונה את בניינה של אנושיות חיה ויוצרת, כדרך שמסורת זו מאמינה בה ומנחילה אותה.

ועוד ממד לחשיבות המכרעת של הרגע הזה שבו אנו קוראים "נחמו, נחמו עמי". פרק מ הוא ראשיתה הנאדרה של נבואת נביא שיבת ציון הנחבא בחלקו השני של ספר ישעיהו; זה שהלשון המחקרית כינתה "ישעיהו השני", משום שלא היה בידה לא שמו ולא פרטי חייו, אלא רק את זמנו, את שליחותו ואת כוחו כנביא. יש אמנם הטוענים שבפרקי ישעיהו הנפתחים בפרק זה מתבטאים עוד כמה נביאים, הזוכים בהתאם לכינוי ישעיהו השלישי והרביעי, אולם חוקר המקרא הרב פרופ' שלום פאול, שחיבר את שני כרכי הפירוש לנבואות אלה במסגרת סדרת "מקרא לישראל", טוען שלא היא. כל הנבואות מפרק מ ואילך הן של אותו נביא. ההבנה שאין אלה נבואות ישעיהו בן אמוץ, שחי כמאתיים שנה לפני החורבן, אינה בבחינת נוקדנות אקדמית גרידא. החל מהמאה התשע עשרה מבינים זאת מיטב הקוראים, אנשי המחקר ופרשנים שליבם פתוח לכוחו של המחקר להעמיק ולהעשיר את קריאתנו הדתית ואת כוחנו לשמוע את הקול העולה מדברי הנבואה והתורה. הם יודעים בכל ליבם שהצבת הנבואה בהקשרה הממשי, ההיסטורי, החברתי והתרבותי תעניק לה משמעות-אמת, תאיר אותה באור הראוי לה, תאפשר לנו לשמוע את קולה המצווה, המוכיח והמנחם. ויש לומר, שמשהו מהתודעה שמפרק מ' ואילך מתבטא משהו חדש ומסעיר, הנקשר אמנם לנבואות ישעיהו בן אמוץ, אולם אינו שייך לו ולזמנו, מפעם גם במסורת. קשה לא להבחין בכך שכל שבע נבואות הנחמה שנראה החל מהשבת הזו לקוחות מפרקי הנבואה של נביא עלום ונפלא זה, שכל מאמץ ההנכחה של התחייה והבניין מעוגן בדברי נבואתו השירית ובעוצמת אמונתו היוקדת. 

הפטרתנו כוללת שורה של נבואות קצרות, בנות מספר פסוקים כל אחת, המבטאות רוח של תחייה, נחמה והתרחשות היסטורית גדולה. אם נשוב עוד לרגע לדיונו של שלום פאול, נוכל לציין שלהבנתו המדוקדקת, הפטרתנו ומספר פרקים הבאים אחריה הם בבליים, היינו מהתקופה שלפני הצהרת כורש. זו תובנה חשובה. היא מאירה את רוח התחייה והנחמה באור מיוחד. לא שינוי רדיקלי במציאות הוא שהפיח אותה, לא הצהרה דרמטית המזמינה יהודים להתארגן ושוב למולדת שננטשה לפני כמה דורות, אלא התחושה שהגיע הזמן להתאושש מתודעת החורבן והשבר. שבָּנו תלוי הדבר, אם נמשיך לחוש נרדפים ומוכים או נאזור כוח להתחיל מחדש ולבשר את מה שעשוי להתגלות במהלך הזמן כתחילתה של גאולה. 

זה ליבה של הנבואה הראשונה בהפטרה, בת שני הפסוקים. הנביא מעיד על דברי האל, על הצו לנחם את עמו, ללמדו שאמנם החטא היה נורא והעונש היה כבד מנשוא, אך את כל זה ראוי עתה לראות כעבר שהיה וחלף. עונשה של ירושלים נמלא, עוונה נרצה, מותר לה להביט קדימה בתקווה גדולה. ואמנם בלב הנבואה נמצא אקט הדיבור. האל "יאמר", ולשון העתיד הזו שמשמעה הווה מבקשת להניח לעבר להיות עבר ולשחרר את ההווה מעולו. אל מי קורא האל באומרו "נחמו, נחמו עמי"? הכתוב אינו מפרש. תרגום יונתן מבין את הקריאה כמופנית לנביאים. אחרים יפרשו – למנהיגי העם. מכל מקום, מעשה-הדיבור הנתבע הוא אנושי כולו. תלוי כולו במי שכוחם לדבר אל ליבה של ירושלים, לקרוא אליה. אם ייענו לצו, אם יהיה דבר אמונה ותקווה בפיהם, אפשר ששליחותם תתמלא, אפשר שהאמונה תשוב ותפרח. גם בנבואות הקצרות הבאות, כוח האמונה נתון במידה רבה בידי הקול הקורא, במילים הנאמרות. כך , הקול הקורא לאמור "במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". אם יישמע וייענה, ישנה מציאות. אם לאו, יהיה ממש כשיבוש המקובל בקריאתו, בבחינת "קול קורא במדבר". זה הקול הקורא "קרא" ומעורר את שאלת היסוד של הנבואה באשר היא – "מה אקרא". זו מבשרת ציון הנקראת להרים בכוח קולה, לא להתיירא לקרוא בקול גדול ולהכריז על נוכחות האל וגאולתו.  

וכשהעיקר הוא הדיבור – דבר האל אל הנביא, דבר הנביא אל העם, דברו מנהיגי העם המפלסים דרך חדשה – נודעת למילים עצמן משמעות יוצרת ומרפאת. כשהנביא אומר ש"אלוהיכם" הוא הקורא, זהו הרבה יותר מציון המקור האלוהי של דבריו; זו הבטחה שהאל, שנראה היה שרחק מעמנו, הוא-הוא אלוהינו. וכשבפי אלוהינו זה מושמת הקריאה "נחמו עמי", זו הרבה יותר מרק אמירה מנחמת; היא שבה ומזכירה שגם אחרי השבר הנורא, העם הוא עמו של האל. ובעיקר, פסוק זה בא להזכיר את דבר הכתוב אחרי מעשה העגל ואחרי תפילתו של משה טרם ירידתו מההר, "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". אחרי שהטיח בפני משה "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ואחרי שמשה הנסער השיב "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", מתרצה האל, ניחם על הרעה ושב ומכיר בכך שהעם – עמו הוא (שמות לב). והנה בא הנביא, עשרות דורות מאוחר יותר, וברגע האמור לסמן את שיכוך הכעס, את תחילת השיקום, משתמש באותו שורש, נח"ם. הפעם לא כמעשה האל הניחם על הרעה, אלא כמעשה העם המתנחם אחרי הרעה שאירעה, וזוכר את שהאל שב ואישר אז: אנו עומדים לפני אלוהינו, גם כשהוא מעניש אותנו, עמו אנו.

במהלך הדורות נזקקו יהודים לא אחת לתובנה זו כדי להחזיק מעמד בעת שבר וחורבן. חיוני היה שיצליחו לחוש בכל הווייתם שעדיין ולמרות הכול האל אלוהיהם הוא; שהם עמו הנבחר. תודעה זו עמדה פעם אחר פעם בפני אתגרים קשים. לא אחת יכלה להם. לעתים נסדקה ואף נשברה ללא תקנה. לנו, החיים באותה ציון שהנביא ייחל לה בשבתו בבבל, נדרשת תודעה אחרת, נדרשים דברים אחרים שייאמרו בקול גדול וללא מורא. הקול התובע מאתנו "קרא" מצווה עלינו, למען חידוש חיינו, למען האמונה בבניין וביצירה, לשוב ולרכוש את האחיזה בכך שהאל "אלוהינו הוא". ואולם השלמתה בתודעה שאנו עדיין ולמרות הכול עַמו, אל לה להיות אקסקלוסיבית, אל לה הדיר תרבויות, דתות ועמים אחרים ממעמד זה. אנו נתבעות ונתבעים להרחיב את כוח-האמונה לכלל הבנה שכולנו, הנבראות והנבראים בצלם, כל משפחות האדמה, בנותיו ובניו אנו. שהנחמה והבניין, השלום והצדק ייכונו כשכולנו נהיה שותפים להם לפני אלוהינו, האל שכל עם וכל דת מכנה בשם אחר הראוי לה ולעומק תובנותיה. לנו נדרש השילוב שבין דברי הנחמה והתקווה של נביא שיבת ציון עם דבריו הנאדרים של ישעיהו בן אמוץ, בחזון הגאולה השלמה שלו המשתרע על כל המרחב האנושי המוכר לו, לאמור: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו יט, 24-25). 

שבת שלום