הדרשה השבועית

פרשת עקב

שפע בלשון זכר, גלות בלשון נקבה- הפטרת עֵקֶב

הרבה אילה שעשוע מירון


ישעיהו מ"ט 14 – נ"א 3(ככל הנוסחים). ישעיהו מ"ט 14-21+נ"א 1-3 (המלצה רפורמית)

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת 

הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה 

וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה.

וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי 

וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם". (ירמיהו ט')

נבואת הפורענות של ירמיהו משובצת בהזמנה לבכי וקינה על גורלה של ירושלים, של ציון. הבכי והקינה נקשרים באופן כמעט בלעדי בנשים: הנשים החכמות, הנשים המקוננות, הנשים המלמדות קינה אישה את רעותה, אישה את בתה. 

הפסוקים הבודדים מירמיהו ט' שמזכירים את המקוננות הם מעט המחזיק מציאות חיים עשירה ומורכבת: בחברות מסורתיות, מימי קדם ועד היום, היו נשים שזה היה תפקידן: לעורר ולהעיר את הקהילה לבכי בזמן מצוקה, משבר ואבל. תפקידן לא הסתכם בבכי, הן היו נוהגות במנהגי אבלות: פריעת שיער, שריטות בעור, הכאה על החזה וזעקות כאב, ובהתאם להיכרותן עם המשפחה המתאבלת היו מחברות קינות ייחודיות שמבטאות את הצער והכאב שהמשפחה או הקהילה מתמודדים איתם.

הבעת צער וכאב היתה, אם כך, מלאכה נשית. כמו מלאכות נשיות מסורתיות אחרות, היא עברה מאם לבת ולנכדה, מאישה לחברתה, ועל פי רוב לא זכו להנצחה ותיעוד בכתב, אך עשו דרכן המפותלת לספרות הנבואית ולשירה העתיקה דרך רמזים ופסוקים בודדים המהדהדים אומנות עתיקה זו. מגילת איכה היא אולי הביטוי המובהק ביותר לקשר בין נשים לקינה: הרבה מן הקינות נמסרות מפי אישה, במנעד מצבים משפחתיים קשים: בתולה המתאבלת על בעלה, אלמנה ללא ילדים, אישה נטושה ואישה מוכה.

מדוע הקינה היא מלאכה נשית מובהקת?

שאלה דומה עולה מן ההתבוננות בהפטרה לפרשת עקב, והשוואתה לפרשה:

שפע, ריבוי והצלחה גודשים את הפרשה, ובאופן עקבי הם מופיעים בלשון זכר, כולל הביטוי 'פרי בטן' שמופיע בצורה הסמלית: "פְּרִי בִטְנְךָ": "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים ז')

לעומת אלה מציירת ההפטרה לפרשת עקב תמונת מראָה של הידלדלות, גלות, חורבן ושכחה. האישה שמתאר הנביא היא נטושה ובודדה, ובדידותה משכיחה ממנה את קיומם של ילדיה, עד כדי כך שכאשר הם שבים אליה היא שואלת בתדהמה: "מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה.. וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל?" (ישעיהו מ"ט)

את מצבה של ציון מצייר ישעיהו, באופן דומה למגילת איכה, דרך מצבים משפחתיים מורכבים הקשורים לנשים: אישה שבן זוגה נטש אותה, אֵם ששכלה את בניה או אישה שבעלה גרש אותה בכעס מעל פניו ובשל מצוקתה נמכרו ילדיה לנושי בעלה. 

פסוק כא' בפרשה מסכם את מצבה העגום של האישה בארבעה תארים, שצירופם יחד מקשה למצוא קרן של תקווה במצבה:

"וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה" (שם) - 'שְׁכוּלָה', מפרש המלבי"ם, ללא בנים, ו'גַלְמוּדָה' –מבעל. 

'גֹּלָה' – ממקומה, מביתה, ו'ְסוּרָה', על-פי רש"י, היא זו שאנשים סרים ממנה, או 'מוּסרת מכל אדם', ועל כך מוסיף המלבי"ם את פירושו לשתי המילים יחד: 'ולא מצאה מנוח לכף רגלה כי אין איש מאסף אותה הביתה.', כלומר, לא רק שהיא מורחקת מביתה ונחלתה, אלא שגם במקומות גלותה אנשים נמנעים מקרבתה. 

בלשון מגילה איכה אישה זו מתוארת כ'נידה', לא רק במובן הטקסי, הפיסי, אלא במשמעות של מנודה ומורחקת מהמרקם החברתי: "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה" (איכה א') 

ומכאן עולה שוב, וביתר שאת, התהייה: מדוע השפע בלשון זכר והגלות בלשון נקבה?

אחד ההסברים האפשריים לבחירה זו הוא ההכרה שלנשים, אולי בזכות יכולת ההולדה והאמהות שלהן, יש יכולת לחוות מנעד רגשות רחב ועמוק יותר, הנובע מרובדי הקיום הראשוניים ביותר, המחברים בין גוף לנפש. בזכות ההיריון וההולדה נשים חוות התכה של שני גופים, שתי נשמות, למהות אחת, ומכאן נולדת יכולת ההזדהות, ההכלה, האינטימיות העמוקים ביותר. מאותו מקור נובעת גם היכולת לחוש בכאב העמוק ביותר על הניתוק, על האובדן, על הקריעה של האחדות שנוצרה.

ולכן, כאשר הנביא מבקש לבטא את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אלוהים לעמו, הוא מדבר על קשר בין אישה לפרי בטנה, לעוללה שנשאה ברחמה:

"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?  גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ." (ישעיהו מ"ט)

וכך, מעצם הבחירה בדימוי של האישה ופרי בטנה (השונה מהביטוי הכללי יותר שבפרשת עקב המדבר על פְּרִי בִטְנְךָ בלשון זכר), עולה ההבנה שלמרות החורבן והגלות, למרות הסבל הנורא והכאב, הקשר בין אלוהים לעמו הוא קשר קדמוני ועמוק ונצחי, שמוראות החורבן והגלות לא יוכלו למחוק, ומכאן האפשרות לצפות לגאולה ולנחמה, בחיבור המחודש בין האם לבניה ובנותיה:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה." (ישעיהו מ"ט)

ובהמשך ההפטרה, נוכל למצוא גם את החיבור המחודש בין האב הנוטש והמגרש לאם המולידה, כחיבור בין 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', אברהם, לשרה, האם היולדת, המחוללת: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (ישעיהו נ"א)

בנקודה זו, בחיבור בין הזכר לנקבה, מתחברת ההפטרה לריבוי ולברכה המובטחים בפרשת עקב. 

שבת שלום