הדרשה השבועית

פרשת שופטים

התנערי מעפר קומי - הפטרת משפטים

הרבה ליאורה אזרחי-ורד


כיצד קמים, אחרי שכל כך קשה?

ההפטרה של פרשת משפטים היא ההפטרה הראשונה שאנחנו קוראים בחודש אלול והיא ההפטרה הרביעית בסדרת נבואות הנחמה. התחלנו לקרוא יחד נבואות נחמה אחרי שלושה שבועות קשים של נבואות חורבן שהגיעו לשיאם עם ט' באב. עכשיו מגיעה ההזדמנות לקום מחדש מעפר ולשוב לחיים. אבל איך, איך אפשר לעשות זאת? כמה מאיתנו ישבנו בתוך צער, כאב וייאוש ולא ידענו כיצד נוכל לקום?

הפטרה זו מציעה לנו מפת דרכים:

ההפטרה מזכירה לנו לפנות לכוח חיצוני, אולי אפילו כוח עליון- 

אלוהים הוא מי שינחם אותנו, באופן אישי ומדויק: אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם (ישעיהו, נא,12)

למרות הושטת היד אלוהים יושב איתנו באפילה ובחושך, אפשר לומר גם באופן מאשים. לולא היינו שוכחים את ה' אולי לא היינו במצב זה מלכתחילה. 

אבל אלוהים קורא לנו לקום. זהו מאמץ גופני אמיתי, לקום ממיטת הצער והאבל. לא ניתן להיות באבל תמידי על ירושלים, למרות הטרגדיה העצומה. החיים בסופו של דבר חזקים יותר מכל אבל: הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ם (שם, 17)

קשה מאוד לצאת לבד מתוך האפילה. כולנו זקוקים וזקוקות ליד מושטת, לחמלה, לאדם שיכול לראות מעבר לעצבותנו. לפעמים זהו אדם אמיתי בקרבתנו ופעמים זהו קולו של אלוהים המדבר בליבנו. מנהג יפה יש בירושלים, שם נהוג לסייע בהושטת יד של ממש לאבל ולאבלה שקמים משבעה. היד המושטת, הסמלית היא היא זו שמחזירה אותם לחייהם.

הנביא ממשיך: עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרֽוּשָׁלַ֙͏ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹא בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא׃ בהִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרוּשָׁלָ֑͏ם הִֽתְפַּתְּחִי֙ מוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת צִיּֽוֹן׃

החזרה לחיים מתחילה בצעדים קטנים. להתלבש. לאכול משהו קטן. צעד ראשון מחוץ לבית. לא בכדי אנו מזהים הדים למנהגי אבלות בהפטרה זו. 

בהפטרה בולטת במיוחד השימוש בביטויים כפולים:

אנוכי אנוכי / התעוררי התעוררי / עורי עורי / סורו סורו

מדוע ישעיהו מדבר בתבנית לשון ייחודית זו? - חכמינו מסבירים זהו מאפיין של נבואתו:

כָּל הַנְּבִיאִים קִבְּלוּ נְבוּאוֹת נָבִיא מִן נָבִיא (במדבר יא, כה): וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וגו' (מלכים ב ב, טו): וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע, אֲבָל אַתְּ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה סא, א): רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח וגו', חַיֶּיךָ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים נְבוּאוֹת פְּשׁוּטוֹת וְאַתְּ נֶחָמוֹת כְּפוּלוֹת (ישעיה נא, ט): עוּרִי עוּרִי, (ישעיה נא, יז): הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, (ישעיה סא, י): שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ, (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם, (ישעיה מ, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ. (ויקרא רבה י' פרשה ב')

שפתו הכפולה של ישעיהו מדגישה את המורכבות של הנבואות שלו. ואולי דווקא נבואות נחמה זקוקות להדגשה הכפולה הזו, כדי באמת נוכל לשמוע אותן. לומר לנו בעדינות ובנחישות שיש נחמה, יש התעוררות, יש שמחה.

זוהי הסיבה, לטעמי, ששברי פסוקים מנבואות הנחמה מצאו את דרכן אל כמה מהפיוטים המרכזיים ביותר במסורת היהודית. הפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה אלקבץ (נכתב במאה ה-16 והתקבע בכל נוסחי התפילה היהודים) מלא באזכורים ובהדים לפרשתנו. בכל שבוע אנו מקבלים את ההזדמנות להזכיר לעצמנו- התנערו, קומו מהעפר. עורו. עורו. יש תקווה. יש שמחה. יש נחמה.

פיוט נוסף ומרכזי הוא הפיוט הבבלי "מה נאוו עלי". 

פיוט זה מתבסס על הפסוק הנפלא בסוף ההפטרה שלנו: מַה נָּאו֨וּ עַל הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב ה' צִיּֽוֹן׃ (שם, נב, 7-8).

הפיוט הוא פיוט של גאולה, של שמחה, כאשר כבר אי אפשר להכיל את השמחה ואנו מרגישות ומרגישים שעלינו לעלות להרים ולהכריז את שמחתנו. 

בימים חמים אלו, של חודש אלול הנפש והנשמה מתחילים להתעורר. רוחות של נחמה מתחילות לנשב והלב, הלב נקרא לעלות להרים ולשיר שירה גדולה ושמחה בקולי קולות:

מה נאוו עלי / ר' שמעון ב"ר נסים

מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם בְּבִנְיַן עִירֵךְ

קוֹל צוֹפַיִך יִשְׂאוּ קוֹל רִנָּה הִתְנַעֲרִי מִתּוֹךְ מְגִנָּה

עַיִן בְּעַיִן תִּרְאִי שְׁכִינָה וְשָׁבוּ בָנַיִךְ לִגְבוּלֵךְ


לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר בְּשִׁיר וּמִזְמוֹר אֶל בֵּית הַר הַמּוֹר 

יְהִי שְׁבִילֵךְ

סֹלוּ סֹלוּ אֶת הַמְּסִלָּה פִּצְחוּ רְנָנָה וּתְהִלָּה

יָבֹא מְבַשֵּׂר בִּלְשׁוֹנוֹ מִלָּה קוּמִי עוּרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ


צְאִי מִבָּבֶל קִרְיַת עוֹבְדֵי בֵל כִּנּוֹר וָנֵבֶל אָז יְהִי שִׁירֵךְ

שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ כָּל אֲבֵלֵי צִיּוֹן לָבֹא לַחֲסוֹת בְּצֵל הָעֶלְיוֹן

בָּנֹה אֶבְנֶה לָךְ נְוֵה אַפִּרְיוֹן אָכִין כִּסֵּא לְדָוִד מַלְכֵּךְ


שְׂאִי עֵינַיךְ וּרְאִי בָנַיִךְ בָּאוּ אֵלַיִךְ לָאוֹר בְּאוֹרֵךְ

תַּחַת חֹשֶׁך אָשִׂים לָךְ אוֹרָה אָז מִצִּיּוֹן תֵּצֵא הַתּוֹרָה

הִנֵּה גָדוֹל הוּא אָיֹם וְנוֹרָא בְּיוֹם שִׂימִי כֶתֶר לְרֹאשֵׁךְ


עַד מָתַי כַּלָּה יָפָה וּמְעֻלָּה לְזָּר בְּעוּלָה כְּדַל וָהֵלֶךְ

עוּרִי עוּרִי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אָחִישׁ אֶשְׁלַח יִנּוֹן וְגוֹאֵל

וגַם אָקִים לָךְ חוֹמַת אֲרִיאֵל זָכֹר אֶזְכֹּר חֶסֶד נְעוּרֵךְ


שבת שלום