הדרשה השבועית

פרשת כי תצא

כוחו של רגע אחד – הפטרת כי תצא

הרבה נעמה דפני קלן

ישעיהו נ"ד 10-1 (ככל הנוסחים)

מה כבר יכול לקרות ברגע? החיים שלנו מלאים באינספור רגעים. לרובם הגדול איננו שמים לב כלל וכלל. אנחנו מתנהלים בשגרת החיים השוצפת והעמוסה וכל כך הרבה רגעים קטנים חולפים ועוברים בין אצבעותינו.

עידן רייכל כותב: "מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו. תמיד לזכור לרגע לעצור ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו".

אך יש רגעים שנחרטים עמוק בזכרון. חלקם טובים ומשמחים – זכרונות מרגעי אושר מלאי טוב, וחלקם זכרונות קשים וכואבים. זכרונות טראומטיים ששבים ומציפים אותנו. כשזכרון רע הופך לזכרון טראומטי הוא נמצא במודעות שלנו, ו"נשלף" ממנה במהירות כשאנו נתקלים במצב שמזכיר לנו (בצדק או שלא בצדק) את אותו מאורע מכאיב מן העבר. לעתים, הזכרון הקשה ימנע מאיתנו לתת סיכוי למצב החדש, שמכיל בתוכו אפשרויות תקווה ותיקון. כך למשל, מי שהיו מעורבים במערכת יחסים פוגענית, עלולים להמנע מלהכנס למערכת יחסים חדשה – גם אם היא טובה ומכבדת.

דמיינו כעת שאתם נושאים טראומה היסטורית של שואה, של אובדן האנושות. אני מניחה שרובנו יכולים להזדהות עם התחושה הזו אך כוונתי אינה לשואת היהודים במלחמת העולם השניה, אלא לאבדן של היקום כולו במבול ובשטפון – המבול בימי נח. לצערנו רבים חווים כעת את האקלים הסוער הגובה חיי אדם בכל העולם. מי שזוכר או חווה חוויה של אבדן ביתו במבול יילחץ מכל סערה שבחוץ. מי שחווה אלוהים שמוכן להרוס את כל עולמו, עלול להטיל ספק ביכולת וברצון של אלוהים לגאול את עמו לאחר חורבן ירושלים.

ההפטרה שלנו השבוע (ישעיה נ"ד 1-10) היא אחת משבע הפטרות הנחמה, ואולי היפה שבהן. היא מתייחסת לרגע בו אלוהים נטש אותנו בעת חורבן הבית: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. אלוהים אומר לנו, בני האדם המרגישים שאלוהים נטש אותנו, כי לפעמים רגע הוא רק רגע. אכן היתה נטישה, אך היא היתה רגעית, ומהו רגע אחד של נטישה לעומת עולם שלם של חסד? וברגישות פסיכולוגית מופלאה הפסוק הבא מזכיר את המבול, את הטראומה הקולקטיבית של חורבן העולם, ואומר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ.

גם את המבול בימי נח אפשר לזכור אחרת. לא רק כהרס וכהשמדת העולם אלא כהבטחה האלוהית שהמבול לא ישוב עוד וכי אלוהים אינו חפץ בהשמדת עולמו.

ההפטרה נכתבה בימים אחרים ורחוקים, כשהפחד מהשמדת העולם באמצעות איתני הטבע היה נוכח. נחמה מבקשת לתת לנו ההפטרה, היא מגישה לנו את אחת המתנות הגדולות שמסורת יכולה לתת – מתנת הפרספקטיבה. ישנם רגעים קשים, אך עלינו לזכור לא רק את הבהלה והפחד, אלא גם את החסד והרפואה שבאו לאחריהם. הרי עברנו את פרעה, נעבור גם את זה...

כמה נעים היה לסיים את מילותיי כאן, במילות נחמה ותקווה. אך העולם רוגש כמרקחה – סערות והצפות, שריפות ונזקי טבע. נדמה שמסוכן להסתמך על ההבטחה האלוהית בימי נח ש"יהיה בסדר" והמים לא ישובו ויציפו את העולם. מוטב שנזכור כי אלוהים כרת עמנו ברית לאחר המבול, ברית העוסקת במערכת היחסים ביננו לבין העולם – מותר לנו (על פי הכתוב בבראשית) לשלוט על בעלי החיים ולהשתמש בהם לצרכי תזונה, אך עם הגבלות. יחד עם השליטה באה האחריות והמחויבות שאנו לא נשמיד את העולם. לברית יש שני צדדים. איננו מגיעים אליה מעמדה של קורבן פוסט טראומטי, אלא ממקום של יכולת השפעה על העולם. כדי שמי נח לא יחזרו עלינו לפעול אחרת ולחזור למחויבות שלנו בשמירה על העולם.

האם מאוחר מדי? כדברי ההפטרה: אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. יש לנו בהחלט במה להתבייש, אך אנחנו יכולים עדיין לשנות את המצב. תחושת חוסר הנוחות על התנהגות העבר לא צריכה למנוע מאיתנו את היכולת לתקן ולשנות.

החיים שלנו מלאי רגעים. את רובם לא נזכור. אך יש ביכולתנו לקדש את הרגע, יש לנו את העוצמה לעצור בזמן, לקבל הכרעה, ולהפוך רגע מרצף של זמן לנקודת מהפך.

הלוואי ואנחנו נוכל לומר לטבע סביבנו כי : בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ

ובתיקון העולם ננוחם.

שבת שלום

הרבה נעמה דפני קלן מכהנת כרבת קהילת "אור חדש" בחיפה