הדרשה השבועית

פרשת וילך

שובה ישראל עד ה' אלוהיך - הפטרת 'וילך' – שבת שובה

 הרבה אסנת אלדר


הושע יד, 2-10 + מיכה ז' 18-20 (מנהג ספרדים) או + יואל ב' 15-27 (אשכנז)

מסופר בספר מלכים א', פרק י"ג, על איש האלוהים שבא מיהודה אל בית אל, להתנבא על העתיד לבוא. המלך ירבעם, שרואה את מעשיו הפלאיים של איש האלוהים, מציע לו לבוא לארמונו, לסעוד על שולחנו ולחזור לביתו אשר ביהודה. אולם, איש האלוהים מסרב באומרו: כִּי-כֵן צִוָּה אֹתִי, בִּדְבַר ה' לֵאמֹר, לֹא-תֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא תִשְׁתֶּה-מָּיִם; וְלֹא תָשׁוּב, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ (מלכים א, י"ג, 9). 

נביא זקן אחד מבית אל, ששומע את הסיפור מחליט לרמות את איש האלוהים ולשכנע אותו, שמלאך ה' נגלה אליו והפציר בו לארח את איש האלוהים בביתו. איש האלוהים התמים מאמין לנביא מבית אל וסועד על שולחנו. הוא נענש, כי המרה את פי ה' ובדרכו חזרה ליהודה מומת ע"י אריה.

מעניין הציווי של ה' לאיש האלוהים, שאסר עליו לחזור באותה הדרך שבה הלך. הציווי מעלה את שאלת השיבה הביתה. מה יש בה בדרך הלוך, שאם נחזור בה, לא תאפשר את השינוי המיוחל? כיצד אנו חוזרים וחוזרות השנה, כבכל שנה, הביתה? ומהו הבית שאליו אנחנו רוצות ורוצים לחזור? 

בהפטרת השבוע מופיע השורש 'לשוב' בצורות שונות: שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל, וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה', שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ, יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י. אולם, מה פירוש השיבה הזו? כיצד אמורה להיות החזרה אל עולם הערכים, אל עולם האמונות, אל המנהגים ואורחות החיים, כך שתהיה זו שיבה שלא תהפוך לרצוא ושוב. 

בספרות מוכר מוטיב 'השיבה הביתה' או 'שיבה מאוחרת', כחזרה של גיבור למולדתו, לביתו, למשפחתו, שנים רבות אחרי שעזב. בחזרתו, מגלה הגיבור כי הרבה השתנה מאז שעזב, שתחושת החזרה היא שלו בלבד, בעוד שאר הדמויות כבר מזמן המשיכו הלאה. אולם, יש והשיבה המאוחרת מאפשרת גילוי של תובנות חדשות של הדמויות אודות אופיין וטיב היחסים ביניהן. 

מכאן, הקריאה 'שובה ישראל' טומנת בחובה אחריות לאדם השב, או לעם השב בחזרה לביתו, לעולם הערכים והמוסר שקיבל מאלוהיו ומנביאיו. החזרה לעולם הערכים הזו כדאי לה שתהיה בדרך אחרת, לא בדרך שבה הלכנו עד היום. הציווי של ה' את איש האלוהים, שלא לחזור בדרך שבה בא, מונע מהידיעה, שלפעמים החזרה באותה הדרך לא מאפשרת את השינוי, את ההשתנות. לא מאפשרת לזוז מאזור הנוחות ולחפש אופני משמעות חדשים לעולם הערכים שקיבלנו על עצמנו. החזרה באותה הדרך לא מאפשרת את ההתחדשות, את ההתפתחות. את ההכרה בחטאים ובעוולות שביצענו ואת האפשרויות השונות לכפר על החטאים הללו. 

השיבה המאוחרת טומנת בחובה קושי וחששות רבים. היא מחייבת אותנו, בכל שנה מחדש, להביט באומץ במראה ולבדוק כיצד אנחנו שבות ושבים אל אלוהינו, אל האמת הפנימית שבנו. היא מחייבת אותנו, כחברה, להתפלל עם העבריינים, אלה שבתוכנו ואלה שבסביבתנו, המבקשים גם הם לחזור בדרך שונה אל המוטב. היא מעוררת תמיד את שאלת- האם תתקבל תחינתי, תפילתי? האם יאמינו לכנות כוונותיי? היא מעוררת את השאלה החשובה- האם אני כנה עם הרצון והצורך שלי לשוב, למצוא מחדש את האמת הפנימית, למצוא מחדש את החיבור לאלוהיי?

בכל שנה ושנה השיבה הזו שונה. יש לה צורות שונות, טעמים ומראות אחרים. יש לה מטרות וסיבות אחרות. אולם, בכל שנה ושנה, אנחנו עומדים ועומדות מול עצמנו, מול מי שהיינו בשנה הקודמת ומול מי שנרצה להיות בשנה הקרובה ושומעות ושומעים את הקריאה: קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה'. 

מהם הדברים שניקח עמנו השנה? מה יהיה הסיפור בילקוטנו? 

כיצד נצעד בדרך חדשה, בשיבה שהיא תמיד מאוחרת ותמיד מגיעה בזמן ובמקום המתאימים לה כל כך?

מי ייתן ושבת שובה הבאה עלינו לטובה תהיה מלאת שאלות ועמידה כנה, אל זמנית אל מול עצמנו ואל מול האלוהים, באומץ וברצון להמשיך ולתקן.

שבת שלום כתיבה וחתימה טובה