הדרשה השבועית

תזריע

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו"

הרבה גליה סדן

הפרשות "תזריע" ו"מצורע", שנקראת לרוב יחד, הן מן הפרשות היותר קשות לעיכול בתורה.הפרשות עוסקות בנגעי גוף שונים המטמאים את האדם, בקורבנות המוקרבים לאחר ההיטהרות מנגע צרעת הגוף, בצרעת הבית ובענייני זיבת הגבר והנידה. עניינים אלה קשים להתמודדות, לקריאה ולשמיעה. כל כך קשים לשמיעה, עד שהיו בקרב הקהילות הליבראליות כאלה שהעדיפו לערוך שיעור על הפרשות כתחליף לקריאה בתורה.

ואף על פי כן חשוב לדעתי לקרוא אותן. קריאה שיש בה ניסיון להתמודד עם התוכן ולמצוא בו משמעות.

כן, אלו הן פרשות קשות לעיכול, מפני שהן עוסקת בגוף. ומה לעשות – הגוף איננו רק פסליו של מיכלאנג'לו – יפים, חטובים, מושלמים, חלקים.

מתחת לבגדינו לעיתים אנחנו מסתירים ומסתירות כיעור, חוסר פרופורציות, פגמים, פגעי הטבע והשָנים. הבגדים מסתירים דברים שאנחנו לפעמים מתביישים בהם, נבוכים מהם. הם מסתירים את חוסר הביטחון שאנחנו חשים לגבי הגוף שלנו. כי הרי כולנו, בזמן זה או אחר, מרגישים ומרגישות שלא בנוח עם גופנו.

הרפורמה הקלאסית, שראשיתה בגרמניה של המאה ה-19, ינקה את הבושה בגוף מן המסורת המערבית, הגרמנית ואולי גם מן התרבות הנוצרית. בהשפעת כל אלה הוצאו בעבר מן הסידורים הרפורמים מאפיינים רבים הקשורים לגוף – המחוות (קידות, כריעות ברך, תנועה בכלל) וגם תפילות מסוימות כתפילת "אשר יצר", הנאמרת בבוקר ובכל פעם שיוצא האדם מן השירותים.

היום, שלא כבימי התהוות הרפורמה, רבים מרגישים אחרת. בקרב הקהילות הרפורמיות בארץ ובעולם חשים רבים כי ישנה החמצה גדולה בהתעלמות זו מן הגוף, מפני שהיהדות אומרת לנו שהגוף הוא חלק מן החיים, שראוי לחגוג אותו.
כותב הרב שמשון רפאל הירש על המילים "ויברא אלוהים את האדם בצלמו" (בראשית א', כ"ז):

לבושו הגופני של האדם הוא ראוי לאלוהים והולם יעוד אלוהי. כך לימדתנו התורה להכיר ולהעריך את כבודו האלוהי של הגוף. ואכן, לא באה תורה רק לקדש את הרוח, אלא בראש ובראשונה: לקדש את הגוף...קדושת הגוף ושמירת צלמו האלוהי הן יסוד מוסד לכל זיכוך מוסרי ותנאי לכל מעלה רוחנית. וככל שהרוח מבקשת להתעלות, כן גוברת הדרישה לקדושת הגוף.

כולנו נבראנו בצלם אלוהים וביצירת כולנו הוא שותף. על כן אנחנו מושלמים ומושלמות כפי שאנחנו – עם הפגמים שיש בגופנו, בגוף של כל אחד ואחת מאתנו.

ועוד נזכור, כי המצווה הראשונה שקיבלנו היא "פרו ורבו". אומר לנו האל – יש לכם גוף והוא מתנה מופלאה, ומצווה עליכם לחגוג את הגוף הזה.

זה עתה נפרדנו מחג הפסח, בו נהוג לקרוא את שיר השירים, גם הוא חגיגה של אהבה וגופניות:
א הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.  ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם.  ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ  (פרק ד') .
י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.  יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב.  יב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל-מִלֵּאת.  יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר.  יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.  טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים.  טז חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם (פרק ה') .

הגוף הוא חלק מן החיים, ומעשיו, מחלותיו, נגעיו, הפרשותיו – גם בהם יש קדושה. אף ברכת "אשר יצר" אותה הזכרתי לעיל מזכירה לנו, כי בכל דבר גופני יש ברכה, יש יופי, יש טוב.

אולי אומרת לנו פרשת תזריע-מצורע: שימו לב לגוף שלכם, לגוף שלכן.
התבוננו בו.
התבוננו במחזוריות של גופכן.
התבוננו בעורכם, ביופיו, בפגמיו.
התבוננו במיניות שלכם.
התבוננו בשינויים העוברים על גופכן לאחר הלידה.

נכון, הדבר מביך. פרשות אלו מוציאות החוצה ומבטאות בקול דברים שלא נהוג לדבר עליהם. אבל פעם בשנה מזכירה לנו התורה שאנחנו לא רק רוח. או אמונה. או אהבה. אנחנו גם הרבה מאוד, ובעיקר -  גוף.

הגוף הוא חיים, ויש בו גם הרבה מאוד נחמה, נכון שיש בו כיעור ובושה וחולשות. אבל יש בו הרבה מהכוח להרגיש, את הכוח לחיות, את החיוּת.

אכן, פרשת תזריע-מצורע היא פרשה קשה לעיכול. אלא שדווקא קושי זה עשוי להעמיד אותנו מול שאלות מורכבות הנוגעות לקיומנו וליחס שלנו אל החיים האלה, אל גופנו, אל מי שאולי גופם שונה מזה שלנו.
|
בשבת הזאת, אותה אנחנו נוהגים לכנות "שבת תקומה", השבת שלפני יום העצמאות, אני מבקשת לחזור על פתגם שהיה נשמע לרוב בשנותיה הראשונות של המדינה: "נפש בריאה בגוף בריא". הבה נעשה ככל יכולתנו להביא לכך שכל אזרח ואזרחית, כמו גם הגרים היושבים בקרבנו, הפליטים, מבקשי המקלט וכל הבאים בשערי מדינתנו, יזכו לקבל טיפול רפואי ויחס הוגן. מפני שפרשות תזריע ומצורע מזכירות לנו, כי רק מתוך אחריות לבריאותם של כל היושבים והיושבות בקרבנו, נתרפא כחברה.

מי ייתן, ונדע להעריך את הגוף בו חנן אותנו האל.
מי ייתן, ונדע לקבל אנשים ונשים כשלמים ומושלמים, גם אם גופם נפגם.
מי ייתן, ותגבר עוצמת רוחו של האדם על פגעי ותחלואי הגוף.
מי ייתן, ויחון אותנו האל בבריאות ובאריכות ימים, בריאות גופנית ורוחנית, אישית ולאומית.