כתבות

כשיהדות ליבראלית פוגשת בחזון הציוני

ליאורה אזרחי - ורד

ל' בשבט, הוא יום המשפחה, נקבע ביום פטירתה של הנרייטה סולד, מהמנהיגות הגדולות של התנועה הציונית ושל החיים האזרחיים ביישוב המתפתח בארץ ישראל. לסולד אמנם לא היו ילדים משלה אך היא סימלה עבור רבים את הדאגה למשפחה ולפרט. סולד הניחה את היסודות להקמת מערכות הבריאות (בין היתר הקימה את בית החולים הדסה ואת מערכת "טיפת חלב"), החינוך והרווחה למדינה שבדרך והביאה לכל משימה שלה שילוב ייחודי של ערכים יהודים אמריקאים וליברליים, חזון ציוני חברתי ואזרחי ויכולות ארגוניות יוצאות מהרגיל. משימתה האחרונה, ההובלה של "עליית הנוער" שהצילה אלפי צעירים וצעירות לפני השואה, זיהתה אותה עוד יותר עם עולם הנוער והילדים. סולד שילבה בכל פעולותיה ועשייתה, שילוב אורגני וטבעי בין עולם הרוח והתורה לבין עולם העשייה ולא ניתן להבין את פועלה מבלי לתת את הדעת לעולמות התוכן והרוח אותם הביאה  מביתה בבולטימור.

הנרייטה סולד נולדה בשנת 1860, בתם הבכורה של בנימין סולד, רב קונסרבטיבי וסופי סולד. זיכרונותיה הראשונים היו מילדותה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, אז משפחתה סייעה ככל שביכולתה לעבדים המשוחררים לקבל חינוך ראוי. למרות שרבנים ליברלים רבים סירבו לנקוט עמדה בנושא (יוצא מן הכלל היה הרב דוד איינהרון, רב רפורמי שאף נאלץ לנוס על נפשו מעירו בולטימור לאחר שדרש כנגד העבדות), בנימין סולד היה הומניסט ידוע שהוסמך לרבנות באירופה בגיל 14 ומגיל צעיר היה בקיא בכתביו של הומרוס כפי שהיה בקיא בתורה. להנרייטה היו שבע אחיות והיא זכתה לקבל חינוך שלרוב היה שמור לבן הבכור. היא התחנכה בבית ספר "גרמני" בו למדו גרמנית, אנגלית, לימודי חול ולימודי יהדות. בית הספר ובית הכנסת, אליהם הלכה, הושפעו עמוקות מההשכלה היהודית הברלינאית והרפורמות הדתיות בגרמניה של אותה התקופה. עבור סולד, זהותה היהודית לא הייתה אינטלקטואלית בלבד אלא בעיקר, אורח חיים דתי ואידיאולוגי, שהשפיע על כל מעשיה. למרות שמעולם לא זכתה לחינוך אקדמי היא זכתה להיות העורכת של כמה מכתבי היד האקדמיים החשובים של דורה בתחום מדעי היהדות. בין היתר היא תרגמה את כתביו של שמעון דובנוב לאנגלית והייתה חברה במערכת של ה -JPS (Jewish Publication Society), הוצאה לאור בעלת חשיבות אדירה בתחום מדעי היהדות. לימים היא ערכה ותרגמה את "אגדות היהודים", עבודתו החשובה של החוקר לוי גינזבורג.

כבר בצעירותה נמשכה סולד לארגונים הציוניים ובזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה מזכירתו של השופט לואיס ברנדייס, מנהיגה של התנועה הציונית האמריקאית. ב-1909 היא ביקרה בארץ ישראל לראשונה, יחד עם אמה, והבינה שייעודה בחיים הוא לקדם את הרווחה, הרפואה והחינוך בארץ ישראל. בשנת 1893 הצטרפה סולד לאגודה ציונית בבולטימור ולהיות מעורבת בפעילות ציונית. עברו עוד 17 שנה עד שמצאה את המשימה שאליה נדרשה כל חייה ושם הביאה לידי ביטוי את מירב מיומנותה ויכולותיה. בפורים 1912, סולד קיבצה סביבה קבוצה של נשים בניו יורק והקימה את ארגון "הדסה", כאשר שלושים ושמונה נשים היוו את הבסיס הראשוני של הארגון. ב"הדסה" שילבה סולד את חזונה האישי להקמת מערכות בריאות וחינוך, מקום שהאמינה כי יביא לשוויון וצדק עבור נשים. כבר בסוף שנת 1912 שתי אחיות מטעם ארגון "הדסה" היו בדרכן לירושלים כדי לעסוק ברפואה בארץ ישראל.

לאחר כמה שנים בהן עבדה כמורה בתיכון בו למדה, ולאחר שלמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים והקימה את הדסה, עלתה סולד לארץ בשנת 1920. במשך שלוש השנים שהיא הייתה בארץ היא הקימה את 'הדסה- ארגון רפואי' (לימים בית החולים הדסה) ועסקה בעניינים נוספים ביישוב. הנרייטה סולד הייתה דמות יוצאת דופן בקרב ראשוני היישוב, הן בשל מוצאה וזהותה האמריקאית והן בשל גילה. ב- 1923 היא שבה לארצות הברית וב- 1925 חזרה לארץ והייתה עסוקה בהקמת מערכת החינוך ביישוב. לאחר שביססה את מערכת החינוך ביישוב מבחינה כלכלית והביאה עמה השפעות של החינוך האמריקאי היא פנתה לתחום שירותי הרווחה והחזיקה בתיק השירותים החברתיים ב"כנסת ישראל", הגוף שהיווה את הבסיס לממשלה שבדרך עם הקמת המדינה. לסולד היה חזון ציוני שונה מחזונה של הציונות הקלאסית. סולד העמידה במרכז חזונה הציוני את זהותה היהודית. הציונות תשרוד, לדעת סולד, דווקא בעזרת המחויבות לחוקי התורה, מורשת הנביאים והתורה. סולד הייתה בדעה כי היישוב הישן והיישוב החדש יתמזגו באופן טבעי מכיוון שיש בהם יותר מהמשותף מאשר שונה. לדעת סולד ה"יהודי החדש" לא יכול היה להתעצב רק בארץ ישראל ויהודי הגלות לא היו פסולים ועלובים בעיניה אלא בעלי תושייה, דינאמיים, אסרטיביים ובעלי יכולת לשתף פעולה במובן החיובי בעולם המודרני בו חיו. זה כמובן תאם את היותה יהודייה אמריקאית וחוויותיה מהקהילה היהודית המבוססת בארה"ב. ארץ ישראל היוותה בעיניה מקום אידיאלי לבנייה מחדש של תרבות יהודית הומניסטית, יד ביד עם אהבת אלוהים והאדם. סולד, כמו הרב הרפורמי הציוני יהודה לייב מאגנס, הייתה פציפיסטית והאמינה כבר בשלב מוקדם מאוד בהידברות עם הערבים בארץ ישראל.

סולד, אשר למדה לימודים המקבילים לקבלת תואר רב בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (אולם לא קיבלה הסמכה לרבנות בשל היותה אישה), לקחה אחריות על חייה הדתיים בגיל צעיר מאוד וגם לאחר שעזבה את הסמינר התיאולוגי היהודי נשארה אדם דתי ובעיקר הייתה מחוברת לתפיסת העולם הקונסרבטיבית. אחת המטרות המובהקות שלה בעלייתה ארצה הייתה למצוא בארץ ישראל מקום לביטוי דתי רוחני, מקום לביטוי של זהות יהודית חזקה יחד עם התפתחויות מודרניות ביהדות. אולם, עם הגעתה ארצה, הנרייטה סולד, כמו גם יהודה לייב מאגנס וחברים אחרים, לא מצאו בית כנסת או מסגרת שהתאימה לרצונם הדתי. מאגנס וסולד חיפשו בתי כנסת מודרניים עם מבנה הדומה לבתי הכנסת באמריקה. מיותר כמעט לציין כי בתקופה זו בארץ ישראל לא היה דבר שדמה לכך. סולד לא ידעה נחת בשנותיה בארץ בתחום הדתי. הדתיים האורתודוכסיים בארץ היו זרים לעולם הדתי בו גדלה ואנשי היישוב לרוב לא ראו את יהדותם כחלק מזהותם הציונית וניסיונם ליצור זהות ציונית חדשה.

במכתב שכתבה בשנת 1920 כתבה לחברתה אליס סליגסברג כך:
"שואלת את בעניין מפגשינו בימי שבת בבוקר. כרגע אין התקדמות. החבורה מחזיקה מעמד- כולנו, ג'סי סטמפר, לאה, אלכסנדר דושקין, סופיה, נורמן בנטוויץ' ואחיותיו (אחת מהן הייתה תלמה ילין –לאו.). אולם אנחנו לא יוצרים שום דבר חיוני. בשלב זה אנו עסוקים בלמידה של תורתו של משה, בעיקר תורתו הנבואית וכן בספר ירמיהו. חזרנו למרחב האינטלקטואלי ואנו מתרחקים שוב מהמרחב הרוחני. ייתכן ואת צודקת- אנו זקוקים פה למעין פליקס אדלר
[1]. אולם, וייתכן וזהו צורך גדול אף יותר, אנו זקוקים לנביא אמיתי. נביא שיכול לזעוק תוכחה, לנחם, לעדן ולעורר, שיוכל להוביל את האנשים מבלי לאבד אותם, קשי עורף ככל שיהיו, ומחובר לאמיתות העבר" (Henrietta Szold, A Land in the Making, p. 158)

סולד, אשר עוד בטרם הגעתה ארצה, קיוותה למצוא ולפתח מקום משמעותי יותר עבור נשים בבית הכנסת סיפרה על חוויותיה כאשה בבית הכנסת האורתודוכסי כאשר הרצתה בפני קהל אמריקאי:
"פעם אחת בשבת בבוקר, כאשר הלכתי לבית כנסת בירושלים יצרתי מהומה. השמש התרגש מאוד לראות אישה בתפילה וכיוון אותי לחדר הנשים, שם היה שולחן קטן ומלא אבק. לאחר דקות ארוכות הוא הביא כיסא ישן ורעוע עבורי. החדר היה מופרד מהקהילה על ידי וילון שכיסה דלת צרה. למזלי היה רווח בין הדלת לווילון כך שיכולתי לראות את רגלי המתפללים כדי לדעת באיזה חלק מהתפילה הקהילה נמצאה... " ...יצרנו קהילה שנפגשה בביתו של אחד מן החבורה. גברים, נשים וילדים התפללו יחדיו כאשר כל אחד נוטל חלק בהתפילה, אפילו בקריאת התורה. התקווה היא שעם הזמן הדבר הזה יחד עם מקומות נוספים יתפתחו לתפילות ופולחן שיספקו את הצרכים של מי שמעוניין בתפילה מסודרת וציבורית"

הקהילה של סולד כללה עולים מאמריקה ואנגליה כמו ג'סי סמפטר, סופיה ברגר, יהודה לייב מאגנס, אלכסנדר דושקין, נורמן בנטוויץ' ואחיותיו ועוד. בספר התפילה שלהם סולד וברגר הוסיפו קטעי קריאה וגברים ונשים התפללו יחד ושרו יחד. התפילה קוצרה וחלק מהתפילות שונו כדי להתאים לקהל ולזמנים. בהתאם לסידור של סולד-יאסטרוב שסאלד עזרה לערוך ב- 1907 הם הורידו את התפילות לכינון בית המקדש ואפילו הורידו חלק מתפילות המתייחסות לשאיפות הלאומיות של עם ישראל. סולד היא זו שכתבה על הצורך הזה מפורשות אולם כבר מתיאורה שלה ניתן לראות שהיו עוד כמה עולים אמריקאים ואנגלים שחשו צורך בחיי דת ורוח ליבראליים בא"י.

חלומה של סולד לא התגשם, לפחות לא בחייה ובשנים הראשונות למדינת ישראל לא נוצרו קהילות ליבראליות מקרב עולי העולם האנגלו-סקסי. כמו בתחומים אחרים, גם כאן ניתן לראות בבירור פער בין העולים החילונים ממזרח אירופה שכלל לא חשו צורך בעולם דתי שסבב סביב בית הכנסת, לבין סולד ועולים דתיים אורתודוכסיים שלא היו מוכנים לקבל את גישתה הליבראלית ויחסה השוויוני כלפי נשים. סולד ומאגנס ראו את ארץ ישראל כמענה לצורך רוחני. הצורך הרוחני שלהם נבע מהחינוך היהודי- אמריקאי, ומחייהם הקודמים בארה"ב, מאגנס בהיברו יוניון קולג' וסולד בלימודיה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. חינוך זה דגל ביהדות כדת רוחנית ומתקדמת, יהדות רלוונטית לזמנם שיכולה להשתנות על פי צרכי הסביבה והשעה.

אמנם חזונה הדתי של הנרייטה סולד לא זכה למימוש בחייה אך היא בהחלט הניחה יסודות רבים לחיים האזרחיים והקהילתיים במדינה שבדרך. סולד ראתה לנגד עיניה את האמונה כי חברה ציונית היא קודם כל חברה אזרחית הוגנת שתפקידה לדאוג לכלל האזרחים, יהודים לא-יהודים כאחד ובאופן מיוחד לנשים ולילדים. היא הביאה עמה את התפיסה הדמוקרטית האמריקאית, יכולות ארגון וסדר יוצאים מן הכלל ואת ההבנה שחברה מתוקנת מתבססת על משפחה בריאה פיסית ונפשית. אין ספק שנשיותה תפס חלק מרכזי באופן שבו היא ראתה את המציאות ואת שאיפותיה הדתיות והציוניות.

היא נפטרה ב ל' בשבט, תש"ה ( 1945) בבית החולים שהיא הקימה בירושלים.

אנו מזמינים את קהילות התנועה ללמוד מאישה מופלאה זו ולראות את עצמנו כצאצאיה של הנרייטה סולד ומורשתה הדתית והציונית. אולי לאחר מותה אפשר אף להעז ולקרוא לה הרבה הנרייטה סולד.


ביבליוגרפיה נבחרת לקריאה נוספת

Marvin Lowenthal, Henrietta Szold, Life and Letters, Viking Press, NY 1942

Lost Love: The Untold Story of Henrietta Szold, Unpublished Diary and Letters, Ed. Beila Round Shargal, Jewish Publication Society, Philadelphia, 1997

Round Shargal, Beila "American Jewish Women in Palestine: Bessie Gotsfeld, Henrietta Szold, and the Zionist Enterprise", American Jewish History, 90, 2002

מיכאל בראון, :הנרייטה סאלד: החזון האמריקני הפרוגרסיבי של היישוב", מתוך: אלון גל, ישראל הנכספת, האידיאלים והדימויים של יהודי צפון אמריקה, מבוא הוצאת בן גוריון, תשנ"ט

Allon Gal, "The Zionist Vision of Henrietta Szold", ", American Women and the Zionist Enterprise, Ed. Shulamit Reinharz and Mark A. Raider, Brandeis University Press, Hanover,



[1] פליקס אדלר, היה בנו של רב רפורמי חשוב בארה"ב שהלך בעקבות אביו אולם מאוחר יותר מרד בתנועה הרפורמית והקים את החברה הניו יורקית לתרבות אתית. הוא היה ידוע כפילוסוף מבריק, ודובר בעל כריזמה ודרכו משכה יהודים רפורמים רבים באמריקה