פרשה ישראלית

פרשת משפטים

שניות אחרי שמסתיים המופע האורקולי המרהיב ביותר במקרא, כשהעשן עוד נישא ברוח והדי דבר אלוהים ממלאים את העם יראה, כבר יורדים איתם לפרטים טכניים: במקום המצוות החגיגיות והקצרות והקטגוריות, מגיעים 118 פסוקים מלאי אותיות קטנות שכאלה, שכאילו נכתבו בידי עורכי הדין של העולם העתיק

שניות אחרי שמסתיים המופע האורקולי המרהיב ביותר במקרא, כשהעשן עוד נישא ברוח והדי דבר אלוהים ממלאים את העם יראה, כבר יורדים איתם לפרטים טכניים: במקום המצוות החגיגיות והקצרות והקטגוריות, מגיעים 118 פסוקים מלאי אותיות קטנות שכאלה, שכאילו נכתבו בידי עורכי הדין של העולם העתיק. מה ייעשה בשומר שכר ומה דינה של מכשפה, מהו העונש הראוי על הריגת עבד שלא מת מייד אלא נפח את נשמתו מאוחר יותר, איסור לקיחת ריבית ואיסור פיתוי בתולה ואיסור הבערת אש בלי אחריות, והמון דינים על שוורים וחמורים וגרים ואלמנות ויתומים. קשה לקרוא ברצף, וקשה עוד יותר להשתכנע כי דווקא את הפרשה הזאת, או לפחות את רוב חלקיה, אנחנו חיים מידי יום ביומו, נרצה או לא נרצה.

כי מהם המשפטים הללו, אם לא מערכת מאד מורכבת של דינים בסיסיים למדינה שבדרך? ומהם ה"משפטים" אם לא הבסיס החוקי עליו צריכים להתכתש ולהתדיין בני ישראל (והגר הגר בשעריהם, כמובן) בינם לבין עצמם, ומהם הפרטים הטכניים הללו אם לא אבני הבנין ההכרחיות של כל חברה מובחנת?

ואיך בונים אותה? כאז כן עתה. בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, עוד טרם נגלתה הפירוטכניקה מראש ההר, קראנו כיצד משה מקבל עצות מצוינות מיתרו שמסביר לו כי לא יוכל לעשות את "הדבר הזה" -ניהול סכסוכים ופתרון בעיות של עם שלם, שש מאות ריבוא - ומשה מיישם ובוחר, בהמלצת חותנו, "אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע" להיות לעם לשופטיםץ ויש גם היררכיה: שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ואפילו שרי עשרות, כאלה שמכירים לא רק את הדין אלא גם את המתדיינים. ואלה מהווים את מוסדות המדינה הראשונים. קודם נוצרה מערכת משפט אנושית, אחר כך אפשר היה - בסדר האלוהי היפה והנכון- לתת בידי השופטים כלים לניהולו של עם הנוודים עם האופק המדיני המובטח.

118 הפסוקים של הפרשה העתיקה לעולם לא רחוקים מן הכותרות הראשיות של כלי התקשורת היום, אצלנו ובכל מקום בו לא עושים בדיוק את הישר והטוב בעיני אלוהים ואדם. רצח והריגה, שוחד וונדליזם, התעמרות בחלשים ורמיסת זכויות אדם, חמדנות שאין לה גבול ופגיעה ברכוש הזולת, סכסוכים כספיים תחת כל גבעה וכל עץ רענן: כך נראים החיים הציבוריים מנקודת מבטו של אזרח שומר חוק שעוקב אחריהם גם היום. כך הם נראו בראשית ימיה של החברה החקלאית המבודלת הזאת.

חלק מן החוקים מעוררים את קנאתו של כל פעיל חברתי בן זמננו. קחו למשל את האיסור על נשך. למה נקרא נשך? רש"י כותב - ואפשר בעיני הדמיון לראות כיצד הוא מחייך לעצמו מתחת לזקן בעודו אוחז בקולמוסו - כי ריבית משולה לנשיכת נחש. תחילה זה נראה כמו פצע קטן, אבל עד מהרה היא תופחת והולכת וחונקת את האדם. לכאורה, ענין פעוט ביחס לדינים אחרים, כגון גרימת חבלה פיזית לאדם, כולל עבד. אבל בעת העתיקה כמו בימינו, מעטים בורכו בשפע, רבים יודעים מחסור - והאל מטיל על המבורכים אחריות כבדה: חובה עליכם, הוא מצווה, לא להתעמר בדלים. לא לגבות מהם בכוח את מה שנותר לקיומם -" לא תהייה להם כנושה". ספרו את זה לבנקים שמפנים מובטלים שלא עמדו בתשלומי המשכנתא. והנה, עוד כותרת מעיתוני היום, מוסדרת ומטופלת בלשון המקרא באופן מיטבי. עוד יש לנו מה ללמוד. אפילו מדיני השמיטה המתחילים כאן: זהו מופת של חקלאות תבונית וגם צו אקולוגי מאין כמוהו.

118 הפסוקים של הפרשה הם מחוללי קורפוס ספרותי ענקי שאי אפשר בכלל לאמוד את היקפו ומשמעותו בעולמם של בני תרבות. זוהי שיטת משפט שלמה, שעקרונותיה מיושמים עד היום במדינות המתוקנות ביותר: חוקים סוציאליים מיוחדים לחלשים בחברה, הגנה על הקניין הפרטי, הבחנה ברורה בין הליך משפטי הוגן לסתם גחמה, שלטון הרוב והתחשבות במיעוט, עקרונות של אחריות פלילית ואזרחית, עונשין ונזיקין - הכל יש כאן, בתמצית שמחייבת פרשנות למן הרגע הראשון, כמו בכל חוק הנכתב עד עצם ימינו. ואם נרצה הוכחה קונקרטית לכך, דיני השומרים יספקו אותה: "חוק השומרים" של ישראל אינו אלא הדהוד של דיני שומר חינם ושומר שכר. הספר הפרשני המקיף ביותר בעת החדשה שדן בנושא הזה, מחזיק 1648 עמודים בשני כרכים.

ומה לא נכתב על "לא תבשל גדי בחלב אימו", שהוא הבסיס לכשרות האורתודוכסית - תילי תילים של הרים וגבעות הלכתיות, מאות ספרים - וגם שפל: גדרי האיסור וההחמרה הגוברת והולכת מדור לדור מונעים מיהודים לשבת ביחד אל שולחן אחד ולברך על הטוב המגיע כולו ממקור אחד. והלא הכתוב וודאי התכוון להיפך הגמור - לבדל יהודים על פי חוקיהם משאר העמים, לא להפריד בין יהודי למשנהו.

במקום שיש בו חוק, יש פרשנים. זה טבעו של הקיום האנושי, שאינו יכול להתמצות בציוויי קטגורי, ובמקום שיש פרשנים מרובים, לעד יגבהו גדרי המחלוקת ויסתירו את הגרעין שחולל אותה. ומה יעשה העם? אחרי מי מן המפרשים יילך, כשבית הלל ובית שמאי רחוקים ממנו מרחק אלפי שנים בעתיד?

שופטים, זו העצה החכמה של יתרו למשה. מנגנון של בני אדם טובים, אנשי אמת, שונאי בצע. גם כאן, אם תרצו, אפשר לקנא קצת (בניגוד לפתרונות המוצעים למכשפות ולבתולות, למשל) : שופטים הם האנשים שחיים באינטימיות קרובה עם מי שמסור למרותם. שופטים הם האנשים שמכירים את בעלי הדין אבל מחוייבים רק לדין עצמו. ועם השופטים הללו, אחרי שפסקו מה שפסקו, אין להתווכח: הם - הדיינים של העולם העתיק - נבחרו למלא אחר צו אלוהי. נעשה ונשמע, אמרו העם לא מזמן, יראים וענווים בפני האל וחוקותיו. עכשיו צריך לחיות בהתחשבות עילאית בזולת, שגם הוא כפוף לחוק. גם השופט. גם משה.

חובת הציות העיוור מבדילה בינינו לבין אבותינו הקדמונים, העדים למעמד הר סיני ולכל רשימת החוקים הארוכה הזאת. לנו יש הזכות, ואולי גם החובה, לשנות את המערכת השלטונית בבחירות דמוקרטיות: להם, פורצי הדרך של תורת משפט אוניברסאלית, היתה רק אפשרות למרוד. מעולם לא מרדו בשופטים, ככל שהתנ"ך מספר לנו. להיפך: שוב ושוב נזקקו להם כפרשנים ופשרנים, כמיישבי סכסוכים וכמצביאים בימים בהם לא היה מלך בישראל. וכשנזקקו - תמיד נמצא שופט כזה שינחה אותם לעשות את הישר והטוב.

משה ממנה "אנשי אמת" מבני ישראל. איש לא מעז להתערב במינויים או בשיקוליהם, כמובן. הם אינם עשירים או מקורבים למשה או עושי דברו הפרטיים או חייבים לו טובה על עצם המינוי. בשבוע שבו רב ראשי לישראל מואשם בעבירה על "לא תחמוד" ולקיחת שוחד כאחת, השופטים בועדות פרס ישראל מגלים שבחשו במינויים שלהם, רמסו את עצמאותם והפכו את הפרס לעוד צ'ופר פוליטי במערכת שלטונית מסואבת. הם עשו השיר והטוב בעיני אלוהים ואדם, והתפטרו. את דינם של הבוחשים לא יגזור אלוהים. כאז כן עתה, ה"משפטים" הם חוקי אנוש. רק אנחנו יכולים לתקן באמצעותם את מה שהלך והתקלקל בחברת המהגרים-נוודים שהיתה למדינת חוק.

פסוקים מהפרשה

א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. {ס} ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ-בָהּ. ט וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ. י אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף. {ס} יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת

להמשך לחצו כאן

"שנים עשר המושבעים" נחשב לאחת מדרמות המשפטים הטובות ביותר של כל הזמנים. שופטי העשרה שמינה משה תיפקדו למעשה כסוג של מושבעים - אבל גם אנשי חיל ואוהבי אמת טועים ומטעים לפעמים:

פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן