פרשה ישראלית

פרשת תצוה

הנה מגיעה פרשת סנדרה רינגלר ומשה שגב. אלוהים, סטייליסט-על ומעצב -יוצר ליין שלם של אופנה עילית, שמונה פריטים לפחות - ארבעה לכהן הדיוט, עוד ארבעה לכהן גדול ועוד סט-קומפלט ליום הכיפורים, בלבן זך וטהור, ממש כמו הטרנד הכי חם על השטיח האדום בטקסי האוסקר 2015.

השם יתברך, אדיר במלוכה, בחור כהלכה ומאסטרשף , עורך שולחן לכהנים שהלביש, כי הרי הכל דבר דבור על אופניו, חסרים רק מתכונים. למרבה הצער האל הסתמך על נוהגם של בני ישראל ללמד בישול בעל פה מבלי להטריח סופרים ולבזבז לוחות אבן. חבל, כי מעניין היה לדעת, למשל, איך עושים את החלה המקורית ועד כמה היא רחוקה מזו שממנה מפרישים עד היום לכהנים, בדרך למכולת. או - מה נסגר הדבר המלבני הזה שפעם היה אפוי-שזוף יפה וקרומו התפצח בידיים הבוצעות בערב שבת, והיום - חיווריין ורכרוכי, אינו ראוי אפילו לתואר הפרוזאי "חלה רגילה", ובכל זאת משמש בקדושה על שולחננו.

ברשותכם, לא אכנס אל פרטי הפרטים של מלבושי הכהנים, כי - בניגוד לקלישאה המקובלת - אלוהים לא נמצא בפרשה הזאת בפרטים הקטנים אלא באסטרטגיה הכוללת דווקא. וזו, למרבה הצער, הלכה לאיבוד בזמן שחלף מאז הקודיפיקציה של הפרשה ועד ימינו.

הפיתוי לעסוק בפרטים וכך להתקרב אל האל - עצום וגדול הוא. יש בפרשת "תצווה", כמו ב"תרומה" שלפניה, כר נרחב לשחזור ארכיאולוגי מרגש. לבד מן המדרשים והפרשנויות יש בידינו עדויות של אנשים שראו את בגדי הכהונה - יוספוס פלאביוס, למשל - ואפילו פרשנויות היסטוריות עתיקות שלהם. הנה, בפסיפס המרהיב שנחשף בבית הכנסת בחו קוק - לא רחוק מן הקיבוץ של ימינו ועיר הכהנים העתיקה של שבט אשר - יש תיאור גרפי מופלא של המפגש בין אלכסנדר מוקדון לכהן גדול ששמו ידוע. הסיפור על הכהן מובא אצל פלאביוס וגם במקומות אחרים בגרסאות שונות, ואם היה ממש או אגדה -איננו יודעים, אבל חכמינו לימדו אותנו בו שיעור על בגדים ועל מה שחשוב באמת. על פי המסורת, היה דחוף לאלכסנדר, רגע אחרי כיבוש הארץ, להכנס לתא מדידה במחסן התלבושות של הכהנים ולשים עליו אבנט ואפוד, מכנסיים (על פי הרמב"ם והרה"ג קנייבסקי גם יחד, סוג של שרוואל מאד נוח) וציץ ומעיל ומה לא. אלא שכאשר נפגש עם ידוע, השתחווה לו: ידוע ידע אלכסנדר הגדול כי הכהן הגדול - גדול ממנו. כי לא הבגדים עושים את האדם אלא האדם יוצר בגדים, וברצותו - או כשמצווים עליו ממעל - הבגדים מסמלים קדושה.

וזה בדיוק מה שתיאור בגדי הכוהנים בפרשה אמור לעורר אצלנו: דיון על מהותה החמקנית של הקדושה, לא שחזור פיזי של האאוטפיט, מהמם ככל שיהיה. וצאו וראו מה קרה -על קדושה אנחנו ממעטים לדבר, ובגדי הכהנים הפכו לנושא פופולארי אצל מחשבי הקיצין ומזרזי המשיחין ובוני המקדש בימינו, הם והפוליטיקה המטורללת וההרסנית שלהם.

הרי אפילו את הציץ שחזרו, ואת התכלת - שאיננה תכולה כלל כי אם ארגמנית, ומקורה בצבע המופק מדמו של חילזון - סחטו בעמל מדעי רב וכעת מוכרים ציציות יקרות נורא וטבולות בשרידי חלזונות ים תיכוניים מרוסקים, ויש גם ארגונים שמייצרים בגדי כהנים וממליצים לכולם, מחיים כהן השף ועד מאיר כהן שר הרווחה, ואפילו לצחי כהן אבל לא לגאולה כהן, כי נשים לא יועדו לכהונה - לרכוש סט כזה. אלפי סטים היו בבית המקדש. ולמה לא, בעצם? שיהיה, למקרה שמחר בבוקר נשמע אזעקת משיח בשערינו, שלא יתפסו אותנו לא מוכנים.

אבל האם אנחנו מוכנים לקדושה
קדושה אני מבקש, כתב הרב משה צבי נריה ושרים בני עקיבא. את קודש הקודשים אני מבקש. האם נכשל הפרוייקט האלוהי הגדול, ליצור חבורה גדולה של בני אדם שיכולים למצוא בתוך ליבם את הקדושה הזאת, עם או בלי קטלוג תחפושות ותילי תילים של פרשנויות וניחושים? האם באמת אי אפשר, או שמא רק קשה מאד, קשה פי כמה וכמה מכל שחזור מוצלח של מכנסיים?

קדוש, קדוש קדוש, מלא כל הארץ כבודו, אנחנו אומרים ב"קדושה", אחת התפלות העתיקות ביותר בפולחן היהודי. שלוש פעמים, ללמדכם - מה? שהמספר 3 הא מספר מאגי? שהנביא ישעיהו היה כל כך נרעש במפגש עם הבוס, ששכח מלים נרדפות? שאנשים צריכים לחזור על מילים כדי שיהפכו לרציניות יותר בעיני השומע? ואולי כל התשובות נכונות?

או אולי - במקום שיש בו קדושה, נגמרות המלים. כי איננו יודעים קדושה מהי, ואנחנו יכולים לשער אותה - ואת כלל מעשיו של השם יתברך בעולמנו - רק דרך הריטואל. או, אם היה לנו מזל כמו של ישעיהו, דרך ההתגלות. תראו מה הוא ראה:

בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל.

בשְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.גוְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת;

מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. דוַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל

הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן. הוָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:

כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי. ווַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ

. זוַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲוֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. חוָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ;

וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִיטוַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. יהַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע: פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ. יאוָאֹמַר, עַד-מָתַי אֲדֹנָי; וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב

וְרִחַק יְהוָה, אֶת-הָאָדָם; וְרַבָּה הָעֲזוּבָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יגוְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר:

כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם--זֶרַע קֹדֶשׁ, מַצַּבְתָּהּ. {פ}

נחזור על המילים שוב ושוב בכוונה, אולי בסוף נבין משהו. נעשה בגדים לכהנינו, אולי נבין כי החציצה בין קודש לחול משתקפת בפולחן הזה והיא העיקר. נעשה חלות לשבת ונפריש לכהנים, לזכר מקדשנו שחרב? לא: לזכר שלל הציוויים הפיזיים שבתוכם אנחנו מתבקשים לשמוע הדהוד לקדושה, שרק אם נעשה-נשמע. וגם אז לא בטוח. אפילו ישעיהו צריך לעבור תהליך מכאיב של צריבת השפתיים בגחלים לוחשות של קטורת, לכפרת עוונות וחטאים. לכהנים הראשונים היה קל יותר מבחינה פיזית, אבל שערו בנפשכם את המהומה הרוחנית שחוו בעת שמשכו מעלה לראשונה את המכנסיים וחבשו אפוד וחגרו אבנט, ושמעו פעמונים קטנים מדנדנים להם על הרגליים כשנכנסו לאוהל המשכן.

ריטואלים - תפילות ומקטעי פולחן, מזון מיוחד ולבוש מובדל, נוהגים ומסורות עתיקות, הם חלק בלתי נפרד ממחסן האביזרים הגדול של הדתות המונותיאיסטיות. בגדי הכהנים יהדהדו מאוחר יותר בתלבושות האחידות של כמרים ומסדרי נזירים, לא חשוב מאיזו עדה, כמו גם בלבוש הריטואליסטי של האורתודוקסיה הרשמית, מהאייתולות ועד למר"ן הרב עובדיה, מצעיפה הלבן של המאמינה הדרוזית ועד לשחור-עטלף של אמהות הטאליבאן היהודיות. בגדים כאלה אמורים תמיד להעיד על השתייכות - אבל למה משתייכים לובשיהם? לקנאות לוחמנית, לבידול עדתי, לחבר'ה המגניבים, לאצולה של עושר בחסות התורה? המאמץ וההשקעה באמת שווים את זה? או שאולי אפשר להתפלל גם בג'ינס?

או שאולי ראוי להשתייך ולהסתפח אל אנשים שנידונו לחפש ולבקש שוב ושוב, בכל יום שתבוא, את הקדושה המסתורית. ימצאו בסוף? אין לדעת. השם יתברך לא עובד אצל שוקה ולא מוציא פוליסות ביטוח למאמינים. אבל איך ימצאו אם לא בעמל המפרך של עבודת האלוהים, בשמחה על בריאתנו בצלם, ובשבת שניתנה לנו כעוד אות שאנחנו יכולים, אם רק נתאמץ מאד והיה ליבנו טהור, לחוש בחיינו רגעים של קדושה.

וכל כך ארוכה ומפרכת דרכה של היהדות לקדושה שבלב, שבדרך כלל שוכחים את העיקר: רבים מן הריטואלים עצמם, מאביזרי הפולחן, הפכו בעינינו מקודשים בפני עצמם.

קחו למשל את החלה לשבת, שמופיעה כחלק ממזון המוקרב במקדש ושיעורים קבועים שלו היו מזון הכהנים. איננו יודעים מהם המצרכים מהם נאפתה וכיצד, מה היה טעמה ואם ערבה לחיך כמו השתיים שיעלו על שולחננו, זכר למן המדברי שהנפיק לנו הזן ומפרנס פעמיים, כדי שיהיה גם לשבת ולא נטרח לחפש וננוח כמוהו. גם החלה הזאת, למרבה הצער, הפכה לעיקר: אנחנו טורחים להעלותה על שולחננו במסירות, אבל את הקדושה שהיא אמורה לסמל שוב איננו מחפשים.

ומנין לי? מנבירה בכתבי הקודש של המטבח האירופי. כי החלה, במתכונתה הנוכחית והשגורה בקרבנו, אינה אלא העתק חיוור של לחם הפסחא המזרח אירופי של הנוצרים, זה הלחם המיוחד הנאפה מקמח לבן, שהיה פעם יקר ונדיר במדינות בהן הלחם כהה ועשיר ועשוי שיפון. עד היום נאפים לחמים כאלה ברומניה ובבולגריה, ברוסיה ובליטא ובכל מקום שיש בו נצרות אורתודוקסית-פרבוסלאבית, בתקופת העומר - בין פסחא לפנטאקוסט, הלא הוא חג השבועות שלנו.

ומקלעת החלה, שלוש הצמות הריטואליות הללו? מנין הגיעה, לדעתכם - אם לא מן השילוש הקדוש? והשם קולאץ', ביידיש של יוצאי רוסיה ורומניה - מהיכן מגיע אם לא מהקוליץ', לחם הקודש הלבן-טהור של מאמינים סלביים?

ומעט מהדהוד הקדושה שנותר בה עבורנו, מעט מזעיר, גם הוא הלך לאיבוד כשהפסקנו לייחד אותה לשבתות. בכל תחנת דלק תוכלו לרכוש כריך של חולין מלחמניית-חלה. גם אם תברכו עליו כמו שראוי, זה כבר לא זה.

אם קדושה מתגלה בעבודה קשה, אני מבקשת להציע לכם לסיום מחשבה על חלה חדש ודרך חדשה לקדושה. חלה שתשוב ותהייה מיוחדת, גם ברכיביה וגם בעשייתה. שיהיה בה מטעמה של הארץ הטובה שניתנה לנו, בלי משפרי אפייה, בלי מיקסרים שילושו במקומנו. ניצור בחוכמת הלב ובתבונת כפיים, באפיה שדורשת זמן וסבלנות, ולבסוף נקבל זוג חלות שחומות וניחוחיות ופריכות לשולחן השבת. וכל יהודי, מטבעוני אתאיסט גאה ועד לאחרון הקרניבורים יראי השמיים מ"תולדות אהרון", יוכל לאכול ממנה כזית, ורצוי ליד שולחן בו יושבים גם האתאיסט וגם המאמינים וחולקים מטוב הארץ. אז הנה מתכון. אין בו עצמו שום קדושה, כמובן. שיפורים והצעות לחידושים בו - יתקבלו בברכה.

לשתי חלות גדולות נחוץ : 1 קילו קמח מלא, שהיה היחיד שהכירו אבותינו, או חצי מלא וחצי קילו לבן. 1 קוביה שמרים, 2 כפיות אבקת אפייה, שתי כפיות קמח, 6 כפות סילאן (טבעונים לא אוכלים דבש, אבותינו לא הכירו סוכר לבן), שליש כוס שמן קנולה, - והמהדרין מוזמנים לנסות שמן זית כתית מעולה כמו במשכן, שתי כוסות מים פושרים.

וכך עושים: מנפים במסננת אל תוך קערה את הקמח, המלח, השמרים ואבקת האפייה ומערבבים היטב. מוסיפים סילאן ושמן ומערבבים שוב, לא ביסודיות, רק להטמעה של החומרים זה בזה. מוסיפים מים בהדרגה, מערבבים לעיסה ומתחילים ללוש. כמה זןמ? כמה שצריך, עד שמתקבל בצק גמיש ונעים לעבודה, שלא נדבק לאצבעות. ייתכן שיהיה עליכם להוסיף מעט מים או מעט קמח לשם כך, אבל בבקשה לא להגזים. רק עד לגמישות ורכות נעימה, עניין של חמש דקות לישה.

את הבצק מעבים לצורת כדור ומניחים בקערה משומנת קלות, מכסים במגבת מטבח נקייה ומניחים להתפחה במקום חמים. כמה זמן? עד שהבצק מכפיל את נפחו. ן תלוי בטריות השמרים והקמח ובטמפרטורה של הבצק וסביבתו. שעה וחצי, זמן סביר להתפח ראשונה. מגלים את הקערה, מכניסים אגרוף לתוך הבצק ורואים איך הוא צונח, מעולף, לתחתית הקערה. זה בדיוק מה שנחוץ כדי שנלוש אותו עוד קצת, שוב לצורת כדור, ונניח. להתפחה שנייה. שעה תספיק כאן.

ועכשיו לעיצוב: מחלקים את הבצק לשני חלקים, ועל משטח מקומח קלות חושבים כיצד ניפטר מן הצמות והשילוש וכל זה. הנה הצעה: לחלק כל חלק של הבצק ל -8, ללוש את החלקים ל"נחשים" ארוכים ולקפל אותם סביב עצמם כך שתתקבל צורה של "שושנים". בקיפולים אפשר להטמין הפתעות: מעט בצל מטוגן או זרעי כוסברה, תבלינים יבשים כקורנית או עלי זעתר מפוררים -מה שאוהבים בבית. לא עגבניות מיובשות, בבקשה - אבותינו לא הכירו אותן עד שקולומבוס ייבא כאלה מאמריקה והאיטלקים למדו לייבש.

את השושנים מצמידים זו אל זו על גבי תבנית אפייה משומנת קלות או מרופדת בנייר אפייה, בצורה נאה בעינינו: במעגל או במלבן או בשיירה ארוכה, מה שנוח, ובלבד שנקפיד על מרווח של 5 ס"מ לפחות בין חלה לחלה. ליצירת קרום פציח ושחום, משתמשים בטריק נושן: מכינים תה חזק מתיון וחצי כוס מים רותחים, ומברישים את החלות במברשת עם תמצית התה, בעדינות ולא בהשפרצות, כי איננו רוצים שהבצק יירטב. בתנור שחיממנו מראש לטמפרטורה של 180 מעלות, אופים את החלות 30-35 דקות עד שקרום שחום והניחוח ממלא את החדר. בודקים אם מוכן: הופכים את החלה בזהירות ומכים על גבה בסכין. אם נשמע קול עמום וחלול, זהו.

ולפני שניפרד, הנה עוד רעיון. בני דודינו הפרבוסלבים הוגים חיבה יתרה ללחם, ומשתמשים בו גם כתראפיה ערכית. הרעיון פשוט וגאוני: אפיה משותפת מקרבת בין האופים. מקיימים איפוא סדנאות לאפיית לחמים "קדושים", ומחברים בין עוורים ורואים, בעלי מוגבלויות ואלה שלא, ילדים בחינוך המיוחד ובני גילם שפר עליהם גורלם, הורים וילדים ואפילו סוהרים ואסירים. נוער תל"ם - תחשבו על זה, ואם תרצו - אלמדכם אפייה של חלות, ועוגות סולת בלולות בשמן, ורקיקים טעימים של כוהנים גדולים וקטנים.

פסוקים מהפרשה

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.כז,כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {ס}כח,א וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְכַהֲנוֹ-לִי: אַהֲרֹן--נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן.כח,ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.כח,ג וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ--לְכַהֲנוֹ-לִי.כח,ד וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו--לְכַהֲנוֹ-לִי.

להמשך לחצו כאן

צאן מרעיתו של הרב נריה מבקש, כמו כולנו, קצת קדושה

ועוד בארון הספרים היהודי

פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן