פרשה ישראלית

שלח לך

המרגלים שיקרו, אבל לא במובן הזכור לנו מלימודי המקרא בבית הספר. ארץ זבת חלב ודבש? הצחקתם את העז הארצישראלית השחורה, זו מ"שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד". היא שורדנית-על, העז הזאת, נאחזת בחגווי הסלע ומקפצת בחן על הרים וגבעות, אבל תנובת החלב שלה נמוכה ביותר ביחס לאחיותיה האירופיות. לא זבה. קמצנית. חלבה במשורה, אבל הוא טעים נורא.

דבש, ודאי שמתם לב, תלוי ביכולת לרמות את הדבורים וליישב אותן בכוורות. אבותינו הקדמונים לא הצטיינו בזה, ואין כמו סיפורי התנ"ך עצמו כדי להוכיח זאת. תראו מה קורה לשמשון כשהוא מוצא קצת דבש בתוך גוויה של אריה, ותראו מה קורה ליונתן כשהוא טובל את מקלו ביערת דבש שנקרתה לעם בדרכו למלחמה, אחרי ששאול הכריז על צום כתענית דתית-מלחמתית. קצת דבש, ריבונו של עולם – וכבר שאול מודיע שבנו האהוב יונתן בן מוות. העם פודה אותו: הדבש מככב בסיפור כי הוא נדרי ונחשק, והארץ בפירוש לא מזילה דבש מחגווי הסלע.

ובדיוק בנקודה הזאת מתגלה גדולתו האמנותית של ספר הספרים, ובדיוק הפרשה הזאת היא פתח מדהים ללימודי ספרות וכתיבה. שכן, אם חושבים על זה לרגע, המרגלים באים מן המדבר. חלב ודבש לא קיימים שם כלל: רק מן, ורק כשהשם יתברך רוצה, ורק בכמויות שמספיקות כדי להשביע את העם. בתורם את הארץ, המרגלים רואים עזים חולבות ודבורים מניבות? הנה, הארץ זבה בעיניהם. הגזימו? ברור, אבל זה טיבו של אורח לרגע או מרגל: רואה כל פגע – ומגזים, מפני שהוא לא ממש מכיר את המקום, הוא רק מתבונן בו בגניבה ועל הי ההוראות המדוייקות והיפיפיות של משה: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ".

אז הם לוקחים אשכול ענבים – כנען המקראית כבר היתה ארץ של גפן ויין – והוא גדול עד כדי כך שנושאים אותו בשניים? דימוי יפיפה, מציאות מפוקפקת. הדימוי, אם לא שמתם לב, שרד זמן רב אחרי שהמציאות השתנתה. עד היום הדימוי מוכר לנו בגרסתו הגרפית, המופיעה על גבי רכבים להסעת תיירים: גם הם תרים את הארץ, וחלקם עדיין מחפשים את החלב והדבש הניגרים מן ההרים.

סיפור המרגלים הוא מעשיה עתיקה ומודרנית כאחת. צאו וראו עד כמה לא השתנה כלום בריאל-פוליטיק של הכיבושים והמלחמות. עד היום, לפני שצבאות יוצאים למלחמה, נשלחים מרגלים לדעת את האויב, ועד היום יש מי שיישב איתם בשובם מן המשימה ויעשה להם תחקיר רציני לוודא מה בדיוק ראו. העול ההכרחי הזה נופל על משה, בתפקידו החדש כמנהיג של מדינה שבדרך וראש אמ"ן, זה שצריך להעריך את כל חלקי הפאזל ולבדוק מה נכון ומה לא במודיעין האנושי המובא בפניו.

המרגלים מבוהלים. "אפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן'/ גדולים ורבים הם אויבי העברים, ובהם גם ילדי הענק המיתולוגיים הללו שמפחידים את בני ישראל עד שהענק הגדול מכולם, גולית, מנוצח בידי דוד. הפחד רציני והסכנה קרובה ומיידית, אבל אז קם מתוך המרגלים מישהו עם מוטיבציה רצינית יותר. קבלו את כלב בן יפונה, מעפיל וגיבור: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.'

וכאן, בנקודה הרגישה ביותר בסיפור, כשתפנית עלילתית כלשהי מתבקשת ממש, תמצאו את האנומליה של הקיום היהודי. עד לרגע זה פרשת המרגלים התנהלה בתחום הריאליה המוכרת לכולנו ממלחמות ישראל לדורותיהן. אז למה כלב מתקומם, ויהושע בן נון ששתק עד לאותו רגע מצטרף אליו, ושניהם מכריעים את הכף? כי כאן, ובכל מקום אחר בהיסטוריה המקראית, צריכים בני ישראל להבין ולהפנים את קיומו של אלוהיהם, ואת קיומם שלהם כנגזרת מרצונו הטוב, ואת עתידם כנגזרת של ההבטחה עליה האל חוזר בכל הזדמנות שנותנים לו: אתם תרישו את הארץ. הנה אני נותן לכם את הארץ. לכם ולזרעכם, עד עולם אם תתנהגו יפה ותלכו בחוקותי ותעשו את הישר והטוב בעיני על פי מאות הכללים שכבר פירטתי בפניכם, עברים סרבנים שכומתכם.

כי ההיסטוריה היהודית אינה אפוס של מעשי גבורה, כיבושים, גלויות וכיוצא באלה מאבקים היאוריים של השירדות. היא הרבה יותר מזה: עצם קיומה הוא תוצאה של אמונה עיקשת באל אחד, יחיד ומיוחד וסמוי מן העין, גדול ונורא ולא הכרחי בחייו של אדם יחיד אם האדם אינו רוצה בו.

אלא שלצורך כיבוש הארץ ומימוש ההבטחה האלוהית, האמונה הקולקטיבית – של העם כולו - נחוצה גם נחוצה. איך יפלו חומות יריחו אם העם לא יפנים ויקבל את העובדה, שהסתערות על החומות לא תכריען אבל שבעה סיבובים ברגל פלוס התערבות אלוהית – יפילו אותן? ואיך יתפקדו העברים כצבא, אם לא יבינו שהם שליחיו של האל בנוסף להיותם חיילים? ואיך ימשיך ויעמוד העם בכל התלאות הצפויות לו מכיבושה של הארץ ויישובה – לא הבטיחו שיהיה פה פיקניק – ללא אמונה?

כרגיל, הראשון שמבין את זה הוא האל עצמו וכבר מתחשק לו להכחיד את כל דור המדבר תיכף ומייד ולהתחיל מחדש עם משה וזרעו. משה הוא ראשון בני האדם המבין לעומק מה קרה למרגלים ומדוע הוציאו דיבת הארץ, והוא גם זה שמתחיל במשא ומתן של דברי כיבושין כדי למנוע פה ג'נוסייד כללי. תראו איזה יופי: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. וְאָמְרוּ, אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה, בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה: אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. טו וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר. וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. יט סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה. וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

השיחה הזאת מדהימה וראויה, כמובן, להרחבה – אלא שהמקרא כדרכו מקמץ במלים ומזכך את הסיפור כך, שבקושי אנחנו מבינים שמשה מדבר עם האל על יחסי הציבור שלו בקרב קהל הלא-מאמינים. אם יוודע דבר הטבח שהשם יתברך מתכונן לבצע בעמו, מה יגידו המצרים? איך יגיבו בני האומות השונות? הרי הם כבר שמעו על ההבטחה, ועכשיו היא לא ממומשת? האל יודח מפנתיאון האלים האפשריים. לא טוב לתדמית.

והאל, רגיש למעמדו בקרב הגויים, סולח ומשה מנצח? מה פתאום: משה רק מנכיח את גדולתה של האמונה שלו. הוא וכלב ויהושע באמת מבינים כי יירשו את הארץ, לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוח ה'. בגלל המאונה הזאת, העם ניצל: אבל לא בדיוק כדבר משה, אלא בתנאים מחמירים בהרבה. דור המדבר ימות במדבר. דור חד, חדור אמונה, יקום ויירש את הארץ. והמרגלים? כמעט תמיד הם משלמים בחירותם או בחייהם. עם כל החיבה שלנו לסיפורי ריגול, ידוע לנו היטב שלמרגלים בני כל האומות וכל הזמנים צפוי גורל טרגי. חלקם, כמו בסיפור הנפלא שלנו, יהיו למיתוס, ומעשיהם – לדימוי של אשכול ענבים ענק יושב על מוט,ושני גברים בגלביות גוררים אותו מן הארץ המובטחת אל המדבר.


 

פסוקים מהפרשה

יְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה: כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. ד וְאֵלֶּה, שְׁמוֹתָם: לְמַטֵּה רְאוּבֵן, שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר. ה לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן, שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי. ו לְמַטֵּה יְהוּדָה, כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה. ז לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר, יִגְאָל בֶּן-יוֹסֵף. ח לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. ט לְמַטֵּה בִנְיָמִן, פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא. י לְמַטֵּה זְבוּלֻן, גַּדִּיאֵל בֶּן-סוֹדִי. יא לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה--גַּדִּי, בֶּן-סוּסִי. יב לְמַטֵּה דָן, עַמִּיאֵל בֶּן-גְּמַלִּי. יג לְמַטֵּה אָשֵׁר, סְתוּר בֶּן-מִיכָאֵל. יד לְמַטֵּה נַפְתָּלִי, נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי. טו לְמַטֵּה גָד, גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי. טז אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ. יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן;

להמשך לחצו כאן

מרתון ג'יימס בונד הוא משהו שאתם חייבים לעצמכם ולדור הבא שלכם פחות פעם אחת בחיים. כן, כמה מן הסרטים הראשונים מיושנים ושוביניסטים נורא, ומחלקת האביזרים המופלאה לא ממש מצילה אותם משיני הזמן. אבל המיתוס כבר נוצר והסרטים המשיכו להיוולד, וגם בלי שון קונרי בונד ממשיך לחיות בזכרוננו. מה מפעיל אותו? האם האמונה בגדולתה של הממלכה הבריטית מספיקה למרגל בן זמננו, או שצריך כאן עוד משהו כדי להפוך את הסיפור לאמין יותר ואהוב יותר? תשובות סותרות מתקבלות תוך כדי צפייה מענגת במרדפים מן היפים שנוצרו בקולנוע לדורותיו.

פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן