פרשה ישראלית

פרשת חוקת

בעיני זו אחת הפרשות העצובות מכולן, אבל גם סוג של תעודת בגרות למאמינים. או לפחות אתגר שבסופו תעודה כזאת, אם נהיה ראויים לה.

כי אם נדמה היה לנו עד כה שהאמונה באל היא סוג של פיקניק (מנוקד מדי פעם במעשי טבח ססגוניים), הנה מגיעה הפרה האדומה התמימה ומביטה בנו בעיניה הכלות, ואנחנו מביטים בה בחזרה ועל פני הבהמה כמו על פנינו מסתמנת שאלה אחת: למה? או, אם תרצו – מה לך, ריבונו של עול, כי תשית עלינו מצווה כה מופרכת, חסרת הגיון ושחר, למצוא פרה כזאת שאין כמעט בנמצא, ולפי המדרש – ח' פעמים בלבד בתולדותינו חזו בה עינינו, בפעם התשיעית יבוא משיח – ואז, משמצאנו אותה, להורגה הרוג בשחיטה של אהרון הכהן, ולשרוף את כל הבשר אבל לא למנגל ולא לזבח אלא סתם ככה, איזה בזבוז – וכל זה בשל מה, אלוהים אדירים? במה חטאנו לך שככה אתה עושה לנו?

הפרה שותקת. המאמין משתתק ומחכה לאות, להסבר, לסימן. משהו קטן, אפילו. אבל עץ לא יזוע וציץ לא ינוע, ולבדו יישאר המאמין בעולם עם המאכלת, הפרה וחוסר הפשר המצמית ומופלא של המצווה. כל כך לא ברור למה, עד כי המדרש מודה ששלמה המלך עצמו, החכם מכל אדם, לא הבין מדוע המצווה הזאת נחוצה או מופיעה בספר – אבל הוא כן הבין שחוסר הידיעה שלו, או חוסר יכולתו להשיג בשכלו, כלל אינם רלוונטיים. 

כי הנה כאן – ומקומות אחרים עוד יבואו – נדרש המאמין לבצע א הקפיצה המוחלטת שלו מעל תהום הספק. בעיניים עצובות, בלי לשאול שאלות או טוב מזה – מתוך ידיעה ששום תשובה לא תגיע. לא בימי חייו, לא בימי חיי העם כולו עד כה. רק ההבנה שיש מצוות שאינן מתפרות כלל בכוח השכל, ואינן מובנות אפילו כהברקה חד פעמית או פריצת דרך מדעי או אפיפאניה פלאית. ככה זה. באמת כזה ראה וקדש, ועשה. ורש"י מבאר ש"זאת חוקת התורה אשר צווה ה'", פירושה שזה דווקא הסתום מכל סתום, ועדיף למאמינים חפצי חיים להבין זאת. רש"י נוקט כאן בטכניקה הידועה של "מה יגידו הגויים",, הנה כך: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (+מתגרים) את ישראל, לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

אבל כמה שהרהרו בה, כי האדם אינו יכול אחרת. וכמה ששאלו מדוע, כי זו בדיוק השאלה שאיננו יכולים בלעדיה. לבדו אנוס האדם לשאול שוב את השאלות הגדולות – מדוע עולמנו נראה כפי הוא נראה, מדוע עדיין נדמה כי הרע שבו גובר על הטוב, מדוע הגענו לכאן ולשם מה. על כל השאלות הללו אור המאמין לענות מתוך הכרה שאינו לבד, אבל מה יעשה בפרה האדומה המסתורית הזאת? הלא ההגיון שהפרה מטמאת את הטהורים וטהרת את הטמאים הוא כל כך סיזיפי ומעגלי וחסר שחר, שכבר עדיף היה שהקדוש ברוך הוא יצווה על מאמיניו, נניח, ללמוד יפנית עתיקה. מדוע ציווה כך ולא אחרת? לא עניינכם, מזהיר רש"י. אפילו אם יתגרו בכם גויים, הרכינו ראש בענווה ואמרו, לא יודעים. ככה זה. חוקה.

אלא שהפרה איננה הבעיה היחידה של המאמין בפרשה הזאת. יש עוד אחת, ידועה הרבה יותר ממנה – הטרגדיה של משה. רק נסתיים המקטע העוסק בטומאה ובטהרה וכבר נתבשרנו על מותה של מרים ועל קבורתה במדבר צין השחון. אין מים. מצוקה קיצונית, ושוב העם מלין – למה הבאת אותנו לכאן, למות במקום הזה? והלחץ גובר, כי העם מזכיר גם את מות הבהמות בצמא, ושהמקום רע, ואין בו |זרע ותאנה וגפן ורמון", כאילו מלעיג היה על משה שהבטיח את כל אלה במצוות האל. והנה, כלום. ווב משה ואהרון מוצאים שמנהיגותם עומדת במבחן קיומי קשה, אבל הפעם הפתרון מוטל על משה לבדו, ולא במקרה. קח את המטה, אומר האל. קח ולא יותר. המים יגיעו.

אבל משה הוא בן אנוש. שבע ימים ותהפוכות, מנהיג מדהים בעל כורחו, ראש וראשון לעם חדש – ובכל זאת, בן אנוש. והוא אימפולסיבי, כי גם זו מידת אנוש ואי אפשר בלתה. מן הרגע הראשון בגן עדן ברור שזו המידה שתחרב את חיינו, אבל האל הטוב לא ציידנו בכלים להכחידה לגמרי. גם לא את בחיר בניו. והוא מכה בסלע כי לא אמרו לו שאסור. הוא היה צריך להבין זאת לבדו ולא לסור ימינה או שמאלה מן הפקודה השמיימית. והנה, גם המונותיאיסט הידוע מכולם לא הפנים עד תום את "כזה ראה וקדש". לא בערך, לא על יד אלא ממש ובדיוק. למה? ככה: הציווי סתום לא פחות ולא יותר מן הפרה האדומה. והתוצאה, אויה, טראגית: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בית ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". להם ולא לכם.

מה עובר בליבו ובמוחו של משה כשהוא שומע את הגזרה הזאת? איך אפשר בכלל לתאר את הענות והכאב, את הידיעה שלא יראה בעיניו את מימוש ההבטחה שהפכה את חייו למסע ייסורים כפוי טובה בשירותו של אספסוף מרדני? ומה חושב אהרון, שלא הכה במטהו שלו אפילו פעם אחת, אלא רק עמד שם עם משה? האם צריך היה למנוע ממנו להכות? האם יכול היה?

כל אלה שאלות גדולות שמאמין אמיתי חייב לשאול את עצמו לפחות פעם אחת בחייו. רובנו – בדרכנו אל אמונה עזה יותר, לא נוכל להתחמק מן השאלות הללו שוב ושוב. האם נוכל, בסוף כל השאלות, להבין שאין תשובה ואין פשר, ואם כבר יש, היא רק "כזה ראה וקדש"? האם הפרוייקט המונותיאסטי במלוא חריפותו לא קצת גדול על המאמין המודרני, שהספק ממשיך לנקר בו גם כשהוא כבר מקבל בהכנעה את קיומו של האל?

נדמה לי – אם יורשה – שלכל מאמין ומאמין תשובה משלו על השאלה הזאת. רק המשך קיומו ההיסטורי של העם היהודי הוא שמעיד בבניו, כי היו בכל דור די מאמינים אמיתיים שתהו על גורלה של פרה והתעצבו על גורלו של מנהיג, ואת שניהם ידעו לקבל כגזרה שאין אחריה כלום. כחוקה.

פסוקים מהפרשה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד-הָעָרֶב. חוְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא. יוְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה אֶת-בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם. יא הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. יב הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. יג כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת-מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. יד זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. טז וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. יז וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל-כֶּלִי. יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל-הָאֹהֶל וְעַל-כָּל-הַכֵּלִים וְעַל-הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ-שָׁם וְעַל-הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. יט וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. כ וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא. כא וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי-הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. כב וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד-הָעָרֶב. {פ}



פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן