פרשה ישראלית

פרשת דברים - די לפחד, תתחילו להאמין

"איכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם'', הוא שואל. מנהיג בערוב ימיו, מנהיג שכמוהו לא היה מעולם, איש שכל מעשיו ומחדליו הם שלו לבדו, בלי דמות מופת שתנחה אותו, רק האל הנורא והאיום והמרהיב הזה שמתגלה כשמתחשק לו ומעניש בחרון אפו גם ת המנהיג הנבחר: משה עייף. משה מודאג כאב שבניו לא הולכים בדרך הישר, כמי שחש שזמנו הולך ואוזל וצריך להשאיר את הילדים במצב טוב כשפורשים מן העולם הזה.

"איכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם'', הוא שואל. מנהיג בערוב ימיו, מנהיג שכמוהו לא היה מעולם, איש שכל מעשיו ומחדליו הם שלו לבדו, בלי דמות מופת שתנחה אותו, רק האל הנורא והאיום והמרהיב הזה שמתגלה כשמתחשק לו ומעניש בחרון אפו גם ת המנהיג הנבחר: משה עייף. משה מודאג כאב שבניו לא הולכים בדרך הישר, כמי שחש שזמנו הולך ואוזל וצריך להשאיר את הילדים במצב טוב כשפורשים מן העולם הזה.

יפה ועצובה היא פרשת דברים, אם מתבוננים בה מנקודת המבט של משה: עם גדול ורב יש לו לפניו, בלי עין הרע. בארבעים שנות מדבר, נולד דור חדש וטוב יותר. למרות המגפות והמיתות המשונות שהאל הטוב המטיר על בני ישראל ברוחב לב, למרות התנאים הקשים והמלחמות הקשות והנסים האיומים בהם האדמה פוצה את פיה ובולעת מישהו, או שסתם מתים כי דיברו לא יפה אל השם יתברך.

אבינו שבשמיים הוא אב בעייתי, בלשון המעטה, ועל נציגו עלי אדמות מוטלת החובה לרכך ולעדן את מורת רוחו בכל פעם שחטא רציני וקבוצתי מסתמן בשטח, אבל גם משה מתחיל, לעת זקנה, לאבד את הסבלנות. והוא מכהה בצאן מרעיתו: וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. א,כט וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֵיכֶם. וּבַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ--בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. א,לב וּבַדָּבָר, הַזֶּה--אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ, לָתוּר לָכֶם מָקוֹם--לַחֲנֹתְכֶם: בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וּבֶעָנָן, יוֹמָם. וַיִּשְׁמַע יְהוָה, אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה--אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ-אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ-בָּהּ, וּלְבָנָיו--יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. "

לטעמי, זהו ליבה של הפרשה. זהו גם סיכום העלילה עד כה, לראשונה מפיו של מי שיהיה, בחלוף מאות ואלפי שנים – לדמות המופת למליוני מאמינים. ההיסטוריה על פי משה היא עגומה למדי. יש כאן עם שלא מקשיב לאביו שבשמיים, שעושה ההפך הגמור ממה שנצטווה לעשות, שחושד במניעיו של האב הזה ולא יכול למצוא בהם שום דבר טוב: הנה, יצאו ממצרים מבית עבדים לחירות, וכתגובה הם אומרים, "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". כפויי טובה שכמותם. באמת אי אפשר לשאת לבד את טרחתם וטרחנותם.

בעיניו של משה, העם הזה דומה לנער או נערה מתבגרים. בדיוק כשהם זקוקים מאד לשמוע את מוסר אביהם (ואמם!) לא מתחשק להם לשמוע: הם מעדיפים לרבוץ בחדר שלהם ולכעוס כמתבגרים, או לרגון באהליהם כעם – ולהורה המודאג אין ברירה. הוא לא יכול לקבל את הרביצה הזאת כדרך חיים. הוא יודע מה עוד צופן העתיד למתבגר הסורר הזה, והוא אנוס להשמיע דברי תוכחה: הם לא יתרמו דבר לפופולאריות שלו בעיני בני ישראל, אבל יש חשוב מאהבתם ללא-תנאי של מתבגרים. חשוב יותר להבין כי לעתים קרובות יתריסו בפני ההורה האחראי שהוא בכלל שונא אותם, ובכלל לא פועל לטובתם אלא להיפך, וכמובן – לא מבין אותם – ועם זאת, את דברי התוכחה והכיבושין אסור לחסוך מהם. להיפך: חובה לומר, בקול רם וצלול, אפילו על סף העצמאות המוחלטת של העם הזה ממנהיגו הראשון, אפילו על סף העצמאות המדינית בארץ שמשה יודע שהם עתידים לכבוש, כי הוא יודע שזו התוכנית האלוהית והוא מאמין בה בכל לב. אפילו אז יש לכנס אותם ולספר להם את כל ההיסטוריה מחדש ולהפיח בהם את אש האמונה ואת האמונה ביכולתם לבצע את חלקם בתוכנית האלוהית.

כי כמו אב טוב וחנון וחכם, משה מזהה מאחורי המלים הקשות והחטאים הכבדים של בני ישראל את הבעיה המרכזית: הם פוחדים. כמרגלים בשעתם, ובצדק גמור, הם יראים מפני הלא נודע בארץ החדשה המובטחת להם. כל מאמצי השיווק של האל הטוב ניגפים בפי מציאות קשה של מלחמות שעוד מחכות להם שם, מעברו השני של קדש ברנע. לא עדיף לשבת באפס מעשה באוהל ולרגון קצת, שעה שהמן מובטח ומזג האוויר די נעים, יחסית לסיני?

בדיוק כמו מתבגרים בדילמה, בני ישראל בוחרים באי עשייה. הפחד משתק, ורק תיווך של מבוגר אחראי יעזור כאן. מופע אורקולי נוסף של האל, דם ואש ותמרות עשן? לא, לא. האל הזה, אם תשאלו את בני ישראל, אמנם מצטיין במופעים הללו אבל הם כבר לא משכנעים. משהו אחר נחוץ כאן: תוכחה מחבקת. ביקורת קשה, אבל מתוך הבנה, ואחר כך נאום מוטיבציוני קצר וקולע שיחלץ את כולם מנעימות האוהל אל עבר האתגרים המצפים להם. ורק משה מבין: הפחד רציני ואמיתי ומוצדק, אבל הנה הדרך האחת והיחידה להתגבר עליו: האמונה. ורק משה, איש שהגיבור בפומבי עדיין לא קל לו – כבד פה וכבד לשון היה ונשאר, המקרא אינו מספר לנו שמצבו השתפר – יכול לסכם בכמה מלים: לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.

ואני ממש יכולה לשמוע אותו נושם עמוקות אחרי נאום התוכחה הארוך, כולל ליוד לקח מקרבות העבר ותדריך ראשוני למלחמות העתיד. נושם ומהרהר מעט לפני שהוא פותח את סגור ליבו : " וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה."

גם כאן הטקסט מבקש מאיתנו נשימה עמוקה ושתיקה. כי משה חולק עם בני ישראל את הטרגדיה האישית שלו באורח מצמית, כזה שבני אדם הגונים נתקפים מחנק בגרון למשמע הדברים. בגללכם אמות מבלי שאראה את הארץ, הוא אומר: כי אם שום דבר לא עוזר למתבגר, קצת רגשי אשמה לא יזיקו. וראו כמה גדול ויפה הכתוב, כי הפרק והפרשה לא מסתיימים בתחושת האשם שמשה ודאי הצליח לעורר בקרב חלק מצאנו. יש מנהיג חד, יש מי שיחזיק לעם ישראל את היד בהולכם לכבוש את הארץ החדשה. יש יהושע, וסוג של הבטחה לישועה, בפרידה הכואבת כל כך וההכרחית כל כך של משה מעמו, מילדיו הרוחניים. " וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.", כך זה תם ולא נשלם.

אבל לפני שנסתער על הארץ ונכבוש ונהרוג ונהרוס בשם ה', צבאות, אני מבקשת להישאר לרגע בקדש ברנע. עם משה שעיניו כהו, אבל בעיני רוחו הוא עדיין רואה את כל הארץ הטובה. עם האב הגשמי הזקן שאוסף כוחות לנאום תוכחה אחרון לבניו. עם היופי והכאב בפסגת ההר, עם היופי והכאב שיישארו מאחור במדבר סיני. רגע לפני הכיבוש, אני מתארת לעצמי שהשתררה שם שתקה גדולה. כיאחרי דברים נכוחים כל כך, לפעמים מותר גם למתבגרים לשתוק.

פסוקים מהפרשה

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. א,ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. א,ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. א,ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן--וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. א,ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. א,ו יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה. א,ז פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב, וּבְחוֹף הַיָּם--אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. א,ח רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. א,ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם. א,י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. א,יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

להמשך לחצו כאן

אם אתם יכולים, שימו יד על "סיפורו של ויל האנטינג". גם אם כבר ראיתם את הסרט, שהוא מסע גילוי של מתבגר מרדני בצל דמות אב לא פשוטה, לא מובנת מאליה – אבל כל כך מרהיבה. רובין ויליאמס, אללה ירחמו, עשה כאן את תפקיד חייו: כשתגיעו לסצינה בה הוא לא חוסך את שבטו מן הגאון הצעיר והבעייתי שניצב מולו, תחשבו על משה. ועל מהותו של "מבוגר אחראי", היחיד במדבר מלא בני אדם שלא אכפת להם.

פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן