פרשה ישראלית

פרשת עקב

אי אפר שלא להתאהב בדמותו של משה. משבוע לשבוע, כשהוא נגלה לעיני הקורא בפרשה, הוא הופך לדמות יותר טראגית, יותר חומלת, יותר משמעותית – ויותר נבואית. אבל כל זה מתגמד לעומת התפקיד החשוב של חייו בערוב ימיו: משה הוא המורה הגדול הראשון והאחרון שהיה לעם ישראל בדרכו מערב רב לאומה. והוא עתיד להיכשל בהוראה.

אי אפר שלא להתאהב בדמותו של משה. משבוע לשבוע, כשהוא נגלה לעיני הקורא בפרשה, הוא הופך לדמות יותר טראגית, יותר חומלת, יותר משמעותית – ויותר נבואית. אבל כל זה מתגמד לעומת התפקיד החשוב של חייו בערוב ימיו: משה הוא המורה הגדול הראשון והאחרון שהיה לעם ישראל בדרכו מערב רב לאומה. והוא עתיד להיכשל בהוראה.

פעם אחר פעם, בנוסחים שונים ודומים מאד זה לזה, חזר האל ומבקש דרך דמותו של משה להסביר לצר החניכים הגול והסורר הזה, דברים די פשוטים: יש ברית ויש חד שהאל נשבע לאבותיהם של יושבי המדבר? יש. רוצים להמשיך לקיים אותה? יופי. לא רוצים? תחשבו על זה שוב. כדאי לכם. חלב ודבש, יצהר ותירוש, גויים ניגפים מפניכם. מגניב. רק מה, ש"ברית" היא עניין דו צדדי, מו כל הסכם, וכל ההבטחה המופלאה הזאת לחיים מצויינים בארץ נהדרת, היא בתנאי.

שמור וזכור, ועשית הישר והטוב, או בנסוח שנקרא השבוע, "עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם".

וכשקוראים אותה השבוע, הלב נפתח למשה ולכשלון המפואר שלו. כי הנה, אלפי שנים אחרי שיהושע ניצח יפה כל כך במלחמת המחץ שלו, ומייד התחילו בני ישראל לחשוב שהכל מגיע להם בזכות ולא בחסד, ומייד התחילו לעבוד אלוהים אחרים תחת כל גבעה ועץ רענן, ומייד נחתועליהם אסונות כמובטח ועוד קצת, כולל גלויות, פוגרומים והשמדת עם, ומייד (במונחי הזמן הארוכים של האל הטוב) עם שובם לארץ המובטחת ושוב כיבושים ונצחונות ושוב אוייבים ניגפים מפניהם וכל זה – מה קורה? בנצי גופשטיין, זה מה שקורה.

מהרסייך ומחריביך, יודע האל הטוב ויודעים נביאיו, שוכנים בינינו. לגדולי המהרסים יש שמות ופנים וייצוג תקשורתי הולם, אבל לתהליך הרסני שמתוכו קמו, אין. והנה, התהליך הזה – כמו המהרסים עצמם – מתחילים במקום בו מישהו מצטט את הרמב"ם כהצדקה לכך שהמישהו וחסידיו יילכו כעת לשרוף כנסיות בתור מצווה יהודית קדושה, ומישהו מקשיב לו. בדיוק כמו במדבר, בעת שקל היה להסיח את דעתם של בני ישראל מן ההסכם הפשוט, וקל היה מאד לפתותם לא להאמין שהאל הטוב מתכוון לכל מילה שהשמיע מפיו של משה, וקל היה לגרום להם למרמור קולקטיבי, לבניית עגל זהב, לאי-אמון גורף במשה ובשלטונו הרופף ממילא.

וכמובן, משה לא נשאר בחיים זמן רב די הצורך לגלות שכבר עם ראשית ימי כיבוש הארץ, הברית הזאת מופרת שוב ושוב. כי ברית היא עניין סבוך, וכי ערב-רב בלי היסטוריה הסכמית וחוקית ארוכה מאד לא נוטה לקיים הסכמים חדשים, אפילו לא עם אל גדול ונורא.

כמוהם כעם החדש ישן היושב בארצו החדשה ישנה, אבל בהבדל גדול אחד: כולם כבר אוריינים, כולם כבר חושבים שהם יודעים את התורה, וחלקם מאמינים – מסיבות השמורות עימם – כי איכשהו חזרנו לימי משה, או שכדאי לחזור והתחיל את כל הסיפור מחדש, והנה – לראייה – בפרשה שלנו עצמה יימצאו בני גופשטיין וחסידיו את המצווה הנאה הבאה: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"! שלא נצא איפוא לאיזו כנסיה מתועבת במוצאי שבת, עם הג'ריקן והגפרורים?

רובנו לא נצא לשם. רובנו – מאמינים מכל הזרמים – מבינים היטב כי לא בימי יהושע אנחנו חיים ולא בימי משה, כי אם במדינה ריבונית ודמוקרטית שאמורה להיות מדינת חוק. היא קצת מתקשה בזה מאז הכיבוש – לא של יהושע אלא של מלחמת ששת הימים – ובכל זאת, לא מציתים כנסיות. לא מנומס, לא חוקי, לא מוסרי – ובעיקר, מנוגד לגמרי לערכי היהדות כפי שרוב בניה מבינים אותה: דרכיה דרכי נועם, נתיבותיה נתיבות שלום, והצתת כנסיות, מסגדים, בתי ספר ובני אדם אינה חלק מדרכיה.

אבל בכל דור ודור, נדמה, יקומו גם בנצי גופשטיין ושות', או ברוך גולדשטיין ושות', או עמי פופר ושות'. ועוד לא אמרנו מילה על יגאל עמיר ושלל מעריציו המתרבים והולכים. כיצד נוצרים האנשים הללו? מהו האקלים הרוחני-תרבותי מתוכו צמחו, ובעיקר – כיצד נשמרים מפניהם, בחינת "ונשמרתם לנפשותיכם מאד"?

למשה אין תשובה. לסוציולוגים של ההיסטוריה הישראלית יש כמה תשובות, כולן לא נעימות למאמינים: משיחיות יהודית פלוס כיבוש מתמשך פלוס חיים באוירה של "אדוני הארץ" פלוס רפיסות שלטונית מתמשכת בטיפול במפגעים יהודים פלוס רבנים קיצוניים? הנה. ככה נולד "נוער גבעות". ככה צומחים "חננו" ו"להבה" באין מפריע, וככה הלהבה מאיימת עלינו לכלותנו ממש בעת הזאת.

ובדיוק כמו בפרשה שלנו, האזהרה עדיין לא הופנמה די הצורך. הנה היא, לנוחותכם בימים הקשים האלה, פעם נוספת: פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

כוחי ועוצם ידי – זהו העקרון המנחה את המפגעים הבודדים הללו, מעוולים חובשי כיפות: ככוח הג'ריקן והנשק ברשיון, כוח הוצמה הצבאית העודפת והחוק המתעלם ממעשיהם, הכוח להשחית באין מפריע ואז להשחית שוב. מתוך הכוח הזה נולדת אמונה, שהברית עליה מדבר משה אינה מותנית בכלל במחשבה על הזולת, על מי שאיננו בן ישראל השוכן בארץ הזאת, על מי שכבר הובס ונכבש: הרי ב"כוחי ועוצם ידי", אומרים לעצמם מפגעים בודדים ולא כל כך בודדים, אפש להמשיך ולפעול. ואומרים להם רבניהם: לא רק שאפשר, צריך! בהתעלמות מוחלטת ממציאות גיאו פוליטית, מן הרצון להיות מדינה חברה במשפחת האומות,מן הרצון לחיות בנועם ובשלום לצד ולאור התורה.

התשובה היחידה של משה ל"כוחי ועוצם ידי" שעוד יבואו בעתיד, היא האזהרה החמורה מפני גלות. אולי חטאינו מרובים מדי בעת הזאת והאזהרה אינה מספקת. אולי שומה על כל אחד ואחד מאיתנו, מאמינים בני כל הזרמים חוץ מזרם האש-להבה, לעשות מעשה ביחד ולבער את הרע הזה מקרבנו, ולהבהיר בקול גדול שלא בחיל ולא בכוח, כי אם בשמירת החוקים והמשפטים, כמו שביקשנו המורה המדהים שהיה לנו פעם, ואת דבריו אנחנו קוראים שוב השבוע.

פסוקים מהפרשה

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים: לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ. טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

להמשך לחצו כאן

פרשות נוספות פרי עטה של אריאנה מלמד לחצו כאן