זמר לשבת

להתחיל מבראשית: זמר לשבת

הרבה מירה חובב מציעה מידי שבוע עיון והאזנה לשיר עברי המתכתב עם פרשת השבוע ומציעה פרשנות ומחשבות על הקשר בין הפרשה והיצירה העברית המתחדשת. השבוע, דרשה לפרשת בראשית ושירו של חיים חפר -בְּרֵאשִׁית

השיר "בראשית" למלותיו של חיים חפר ולחנו של סשה ארגוב מבוצע על ידי ענבל כ"ץ, תלמידת התיכון של האקדמיה למוסיקה בירושלים.

אנו מתחילים השבוע מבראשית – הסתיים מחזור שלם של הקריאה בתורה והנה אנו שוב בפרשת בראשית שפותחת את החומש הראשון בתורה. הפרשה מעלה שאלות תיאולוגיות רבות ובין השאר יש בה ערבוב מעניין של שני מיתוסים שמתארים את בריאת העולם – האחד הוא סיפור הבריאה בששה ימים כאשר בכל אחד מימות השבוע אלהים בורא חלקים מסוימים מן העולם, עד שבסופו של דבר הוא בורא את בני האדם. השני הוא סיפור גן העדן. לאורך הדורות ניסו פרשנים להסביר את קיומם של שני סיפורים. הפרשנים המסורתיים עסקו בניסיון ליישב סתירות שישנן, לכאורה בין שני הסיפורים ואחד ההסברים הנפוצים הוא שסיפור גן העדן הוא למעשה הרחבה של סיפור הבריאה הראשון – תיאור מפורט יותר של אירועי היום הששי. חוקרי המקרא, לעומת, מסיקים מן ההבדלים בין שני הסיפורים שיש להם מקורות שונים שנערכו יחד – דבר שניכר בכינויים השונים של האל בכל אחד מן הסיפורים – בסיפור הבריאה הראשון – "אלהים" ואילו בסיפור הבריאה השני – "ה' אלהים".

אחד ההבדלים בין שני סיפורי הבריאה הוא המקום ששניתן לאדם בעולם שנברא. בסיפור הבריאה בששה ימים האדם מגיע אל עולם מוכן שהכל כבר קיים בו, והוא נקרא להטיל את מרותו על שאר הברואים:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.
בראשית א', כ"ז-כ"ח

בסיפור גן העדן, לעומת זאת, התפקיד שנועד לבני האדם הוא שונה.
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ...
וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
בראשית ב' ח'-ט"ו

מחד גיסא, גן העדן ניתן לאדם על מנת שישתמש בו ובכל מה שצומח בו והוא ניטע במיוחד לכבודו – הוא לא היה קיים לפני בריאת האדם. ואולם, תפקידו של האדם איננו לרדות בטבע כי אם "לעבדה ולשמרה".

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לשאלות אקולוגיות, לאחריותם של החברה ככללה ושל כל אחד מן הפרטים שמרכיבים אותה לשמירה על אוצרות הטבע. הביטוי "לעבדה ולשמרה" מוזכר לא אחת בהקשר זה, ללמדנו שהאחריות הזו מוטלת על כתפינו מקדמת דנא. יחד עם זאת אנחנו לעתים מופתעים כאשר אנו מוצאים דרשות "סביבתיות" מתקופות שבהן האקולוגיה לא ממש הייתה באופנה – בין אם מדובר במדרשי חז"ל שנתחברו לפני מאות רבות של שנים, ובין אם מדובר ביוצרים ישראלים מן התקופה ה"טרום סביבתית".
מדרש חז"ל ידוע מקהלת רבה מדגיש את האחריות שלנו כבני אדם, ואת העובדה שנזק שאנו גורמים לכדור הארץ עלול להיות בלתי הפיך:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו:
ראה מעשיי, כמה משובחים הם!
וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי.
תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי.
שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך.
קהלת רבה [וילנא] ,ז, א [יג']

על פי המדרש מקהלת רבא, היותו של האדם נזר הבריאה, היצור שלמענו נברא הכל לא רק שאינה פוטרת אותו מאחריות אלא להיפך – מטילה אותה עליו במלוא כובד משקלה.

מדרש מודרני לאותו נושא נתחבר על ידי חיים חפר, וגם יצירה זו קדמה בהרבה ל"גל הסביבתי" ששוטף אותנו. השיר "בראשית" הינו מדרש נוקב וציני שמצביע על הבעייתיות הרבה בהתנהלותו הבלתי מתחשבת של האדם בעולם, על האופן שבו הוא מטיל צל כבד על הטבע, עד כדי כך שייתכן שמוטב היה לו שלא נברא. המלים של חפר שמצטטות בחלקים מסוימים את מלות התורה במדויק זכו ללחן נפלא של סשה ארגוב, והן כאן לפנינו בביצועה של ענבל כ"ץ תלמידת התיכון שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים.

בְּרֵאשִׁית
מלים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב





בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ;
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְּהוֹם;
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין חֹשֶךְ לְאוֹר
- וַיְהִי אוֹר
וְהַבֹּקֶר, בָּהִיר, זָרַח בָּעוֹלָם וְאַחֲרָיו בָּא הַלַּיְלָה
- שָׁחוֹר -
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם אֶחָד.
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי הוּא יָצַר אֶת הָרָקִיעַ,
הָרָקִיעַ הַנִּפְלָא וְהַכָּחֹל,
הָרָקִיעַ שֶׁפָּרַץ מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְהִבְקִיעַ
וְנִפְרַשׁ מֵעַל גָּבוֹהַּ וְעָגֹל –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שֵׁנִי.
וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא יָצַר אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
אֶת הָעֵמֶק, אֶת הָהָר וְאֶת הַיָּם,
וְנָטַע הַרְבֵּה עֵצִים וְגַם שָׁתַל פְּרָחִים וָדֶשֶׁא
שֶׁהִפְלִיאוּ אֶת הָעַיִן בְּיָפְיָם –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שְׁלִישִׁי.
וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָא וְיָרֵחַ עָלָה בַּלֵילוֹת
רִבְבוֹת כּוֹכָבִים, כָּל כּוֹכָב הוּא מַזָּל, סוֹבְבוּ
וְעָבְרוּ בַּמְּסִלּוֹת –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר רְבִיעִי.
וּבְיוֹם חֲמִישִׁי הוּא יָצַר חַיִּים בַּמַּיִם –
אֶת הַצְּדָפִים, אֶת הַדָּגִים, הַתַּנִּינִים,
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּרְחוּ בְּנֵי-הַכָּנָף אֶל הַשָּׁמַיִם –
הַנְּשָׁרִים, הַסְּנוּנִיּוֹת וְהַיּוֹנִים –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – חֲמִישִׁי.
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הוּא יָצַר חַיּוֹת בַּחֶלֶד,
אֶת הַפִּילִים, הָאַיָּלוֹת, אֶת הַצְּבוֹעִים;
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַמָּשׁ, הוּא בָּרָא אָדָם בְּצֶלֶם,
הוּא בָּרָא אָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים –
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם שִׁשִּׁי.
וְהָאָדָם אִלֵּף כָּל בְּהֵמָה.
וְהָאָדָם חָרַשׁ בָּאֲדָמָה.
וְהָאָדָם הִמְצִיא אֶת הַגַּלְגַּל.
וְהָאָדָם הֵשִׁיט סְפִינוֹת עַל גַּל.
וְהָאָדָם רִסֵּן אֶת הַקִּטוֹר.
וְהָאָדָם טָס מַעְלָה כַּצִּפּוֹר.
וְהָאָדָם כָּבַשׁ כּוֹכְבֵי מָרוֹם.
וְהָאָדָם בָּרָא אֶת הָאֲטוֹם.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר
- וַיְהִי אוֹר
וְהַבֹּקֶר, בָּהִיר, זָרַח בָּעוֹלָם, וְאַחֲרָיו בָּא הַלַּיְלָה
- שָׁחוֹר -
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר – יוֹם אֶחָד.
וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי הוּא יָצַר אֶת הָרָקִיעַ,
הָרָקִיעַ שֶׁפָּרַץ מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְהִבְקִיעַ:
וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא יָצַר אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
וְנָטַע הַרְבֵּה עֵצִים וְגַם שָׁתַל פְּרָחִים וָדֶשֶׁא;
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם שְׁלִישִׁי
וַיִּבְרָא אֶת הַמְּאוֹרוֹת בָּרְבִיעִי.
וּבְיוֹם חֲמִישִׁי הוּא יָצַר חַיִּים בַּמַּיִם
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּרְחוּ בְּנֵי הַכָּנָף אֶל הַשָּׁמַיִם;
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי הוּא רָאָה כִּי מַעֲשֵׂהוּ תָּם –
וַיִּשְׁבֹּת מִכָּל מְלַאכְתוֹ וְלֹא בָּרָא אֶת הָאָדָם –
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.